ישנם מחקרים בפסיכולוגיה שמחלקים את העשירים לשתי קבוצות: ההדוניסטים הרודפים אחרי הנאות ותענוגות לצורכיהם האישיים, והעשירים שרוצים לצקת משמעות לחייהם ומשתמשים בהון הפרטי לטובת הכלל.
פרופ' אוהישי שיגהירו מאוניברסיטת שיקגו, העוסק בחקר האושר והעושר, מדבר גם על עושר פסיכולוגי - אנשים שרוצים לחוות חוויות יוצאות דופן, ואצלם חוויה רעה נתפסת כשיעור. הם בדרך כלל אנשים אינטליגנטיים, גמישים מבחינה מחשבתית, מעיזים, מסתכנים ומוכנים לשלם את המחיר מתוך ידיעה שבחוויותיהם קיים גם אלמנט של סיכון אישי.
ישנן סטיגמות רבות על אנשים בעלי ממון, אך אין ספק שרובנו ככולנו היינו מעדיפים להיות עשירים. האם העושר מבטיח אושר? בוודאי שלא, אך אין ספק שעושר קונה מעמד מסוים בחברה, ובצדו כוח. יחד עם זאת, לעתים קרובות מקנן אצל בעלי ההון ספק: האם חבריהם הם חבריהם בזכותם הם, או שמא בזכות כספם? תחושה לא נעימה בעליל.
לעתים יש לעשירים מופלגים תחושה שהם אחראים לגורלם ויכולים לשלוט בו כרצונם. תחושת ביטחון אשר לכל בר דעת ברור שהיא אשליה.
ומדוע אני כותב כל זאת דווקא היום? כי לאחרונה עמדו במרכז תשומת הלב העולמית עשירים המתאימים למחקריו של פרופ' שיגהירו. כאלה שהולכים עד הקצה בלקיחת סיכונים. הסיכון והפחד החובר אליו גורמים להפרשת אנדורפין, המורפין הטבעי המופרש במוח ומביא לתחושת ביטחון והיי, ובעקבותיה מופרש גם דופמין - חומר התגמול, שמשתחרר במצב הנאה ואושר.
אנשים כאלו הם ריצ'רד ברנסון וג'ף בזוס, ששילמו מיליונים לטיסה לחלל. לאחרונה היה זה היימיש הרדינג, ששילם רבע מיליון דולר לסיור בצוללת אל שרידי הטיטאניק, ושילם על כך בחייו. מתברר שההתרעות לגבי האופן שבו נבנתה הצוללת ובעיות הבטיחות שעלולות להתעורר, היו חשובות כקליפת השום בעיניו של חובב ההרפתקאות שיכול היה להרשות לעצמו למצות עד תום את מאווייו.
מחקר שנערך באוניברסיטת קליפורניה מצביע על כך שעושר מעלה את הנטייה לאנוכיות. לא זו בלבד שהעושר לא תמיד קשור לעלייה במפלס האושר, לעתים התוצאה אפילו הפוכה. ככל שההכנסה שלנו גבוהה יותר, אנו נוטים להתכנס בתוך עצמנו, בתוך הבועה שלנו או בתוך בועת חללית או צוללת. כבר אמרו חז"ל: “מרבה נכסים - מרבה דאגה".
אני נוטה להניח שאם היו לי המיליונים שלהם לבזבוזים, הייתי מנצל אותם למטרות אחרות. וסביר עוד יותר להניח שלא ייצא לי לעמוד במבחן הזה.