על רקע האלימות הקשה שהופגנה כאן לפני כשבועיים על ידי הדרוזים – עם מעשי לינץ' ויידויי אבנים וירי חי ועוד כל מיני פעולות שבדרך כלל הוגשו בתקשורת בכריכה רכה במיוחד - ואחרי שראש הממשלה נכנע ולפחות לעת עתה לא מאפשר את המשך העבודות על טורבינות הרוח ברמת הגולן, צריך להגיד משהו רחב קצת יותר על התופעה. במשך שנים - פעם אחר פעם, אירוע אחר אירוע, מקרה אחר מקרה – מייצרת העדה הדרוזית אלימות שאין עוד שום קבוצה בישראל שמעזה לייצר כקבוצה, בידיעה מוקדמת ששום רע לא יאונה לה, ושזו הדרך הקלה והבטוחה להכניע את הרשויות.
"תהיה אינתיפאדה": אלפי דרוזים השליכו אבנים וניסו להשתלט על נקודת משטרה בגולן
"אג'נדה לאומנית": בעלי הטורבינות בגולן בביקורת חריפה על המפגינים הדרוזים
לא מדובר כאן על עבריינים דרוזים כפרטים, שהרי עבריינים יש גם בין היהודים או בין הבדואים. מדובר באלימות קבוצתית, מגזרית, כזו שמולבשת עליה אידיאולוגיה - ושכמעט תמיד מגיעה בתמיכה רחבה של העדה ושל מנהיגיה. ניסיון העבר, כפי שנראה כאן בשורה ארוכה של דוגמאות, מלמד שמדינת ישראל - על ממשלותיה ועל מערכת אכיפת החוק שלה - מפחדת מהעדה הדרוזית. מעולם לא נעשה ניסיון להתמודד עם פריעת החוק שבאה מתוך העדה הזו. מעולם לא עמדו הרשויות מול עבריינות דרוזית והניפו דגל אדום. מעולם לא היה מקרה שבו החליטה העדה לנקוט אלימות מול המדינה ולא יצאה כשידה על העליונה.
אין עוד קבוצה בישראל, כמו העדה הדרוזית, שמסתובבים בקרבה כל כך הרבה אנשים שירו, והשתתפו במעשי לינץ', ופגעו בנכסים של המדינה, ונטלו חלק במעשי אלימות המוניים, ולא ראו מעולם את אולם בית המשפט מבפנים. אין עוד קבוצה שהבינה טוב יותר את השיעור החשוב ביותר שיודעת מדינת ישראל להעניק, ושלפיו במדינת היהודים רק האלימות מנצחת ומי שמרתיע יותר את השלטון – ידו על העליונה.
הערה מוקדמת, לפני שנתחיל. מכיוון שבכל פעם שנכתב טקסט ביקורתי על העדה הדרוזית או על מי מאנשיה, מיד עולה עניין השירות הצבאי ו"ברית הדמים" וה"מרקם העדין", בואו נסגור את הפינה הזו כבר עכשיו. מי שמשרת בצה"ל ראוי להערכה. מי שמסכן את נפשו למען המדינה, ראוי לכבוד, ליקר ולהאזנה יתרה לכל קשייו, בעיותיו ומצוקותיו.
לכל זה אין שום קשר לצורך לשמור על החוק. וכשהמגזר הדרוזי מתפרע, נוקט אלימות קשה או סתם עובר עבירות בנייה, לשירות הצבאי של חלק מבניו לא צריכה להיות שום רלוונטיות לאופן שבו נדרש לטפל בו. אם אני אשבור למישהו את העצמות בגלל טורבינת רוח שמוקמת ליד המושב שלי, אף אחד לא יהיה מוכן לסלוח לי כי בני ואני שירתנו בצה"ל, או כי הדוד של אשתי נפל במלחמת השחרור. לפיכך, הפרקטיקה הזו, של חיבוק אוטומטי של העדה הדרוזית, בצירוף תמונה של בית העלמין הצבאי בבית ג'אן, כשעל הפרק מעשי עבריינות כאלה ואחרים, הגיעה זמנה להיפסק.
ואם אתם חושבים שאמרתי כאן דברים קשים ומרחיקי לכת, אתם מוזמנים לצאת איתי למסע: נתחיל באירוע שהתרחש לפני שלוש שנים בדיוק. ב־13 ביולי 2020 הגיעו שני פקחים של הסיירת הירוקה, בליווי של שמונה שוטרים, אל שמורת הר מירון, על מנת לבצע משימה פשוטה, לכאורה, של הדבקת צווים על שני מבנים בלתי חוקיים. בתוך רגע מצאו את עצמם הפקחים קורבנות של לינץ' מפחיד. מאות דרוזים, תושבי בית ג'אן, חסמו את דרכם, הפרידו בינם לבין השוטרים, הקיפו את רכבם והחלו ליידות לעברו אבנים וסלעים.
אחוזי אימה, הצליחו הפקחים להימלט על נפשם ולהתחבא בסבך, כשבמשך דקות ארוכות מנהליהם לא מצליחים ליצור עמם קשר ומשוכנעים שנרצחו. בינתיים הספיק ההמון להפוך את הרכב, להעלותו באש ולנעוץ מעליו את דגל העדה הדרוזית, כשבמקביל מרחף בשמיים מסוק של המשטרה ושובר את הראש בניסיון למצוא דרך שבה יוכלו להגיע לזירה כוחות חילוץ וגם לצאת החוצה בשלום, כאילו אנחנו במבצע במחנה הפליטים בג'נין ולא בשמורת טבע בעיבורה של מדינת ישראל הריבונית.
מה קרה מאז האירוע הזה? ובכן, שני הפקחים, מוכי טראומה קשה, שבסך הכל ביצעו את תפקידם להגן על נכסי הטבע של מדינת ישראל, כבר אינם משמשים היום בתפקיד. חשוב יותר, גופי האכיפה של מדינת ישראל, והמשטרה בראשם, הבינו שלהתעסק עם הדרוזים זה עניין מסוכן, והחליטו לבטל לחלוטין את הפיקוח בשמורת הר מירון. זה אומר שזה שלוש שנים אין בשמורה הזו שום פעולה של פיקוח. זה אומר שהדרוזים יכולים לבנות, ולסלול, ולעקור עצים, ולקלקל את הטבע עם טרקטורים, ושום פקח לא יטריד אותם.
זה אומר שהאלימות השתלמה, ובגדול. האירוע הזה, אגב, שימש בית ספר מצוין גם לדרוזים בכרמל. אלה העתיקו את דפוסי אחיהם - ובעקבות איומי אלימות שלהם, החל מלפני כמה חודשים זה בדיוק המצב גם בשמורת הטבע הר הכרמל, באזורים הסמוכים לעוספיא ולדלית אל־כרמל. הדרוזים איימו, המדינה נסוגה, הפיקוח נגמר. אפשר להתווכח על ההיקפים, אבל ככלל - מדינת ישראל לא חוששת לאכוף במגזר הערבי, היא לא חוששת לאכוף במגזר הבדואי, והיא ודאי לא חוששת לאכוף במגזר היהודי, אבל אין לה טיפת אומץ לבצע אכיפה במגזר הדרוזי.
בואו נקפוץ לרגע 16 שנים אחורה, אל שנת 2007, ואל אחד האירועים המכוננים בהקשר הזה. כמו היום, עם סיפור טורבינות הרוח ברמת הגולן, גם אז, בפקיעין, התירוץ לאלימות היה מאבק נגד הקמתה של אנטנה סלולרית. אלא שבניגוד להקמת אנטנה בחדרה או בנתניה, שבמקרה הקיצוני תביא כמה שכנים להיאבק נגדה, במגזר הדרוזי כל מאבק מסוג זה הופך לכזה המזוהה עם הקבוצה כולה. זה החל בשריפת האנטנה בפקיעין החדשה, היישוב היהודי הסמוך, וגלש במהירות לפוגרום קשה בבתי התושבים היהודיים שהתגוררו אז בפקיעין.
זה נמשך באלימות חמורה כלפי כוחות המשטרה. דרוזים השליכו רימוני רסס לעבר מקומות מגורים של יהודים, שבנס לא נפגעו. הם ניפצו שמשות של ניידות משטרה, שרפו כליל בתים של יהודים וריסקו את מכוניותיהם, יידו אבנים על שוטרים, שברו שמשות של אמבולנסים, ובשיא האירוע חטפו שוטרת, החזיקו אותה כמה שעות כבת ערובה, והסכימו לשחרר אותה רק לאחר משא ומתן, ובתנאי שהמשטרה תשחרר את חבריהם העצורים. איזה יחס הם קיבלו בתגובה?
ובכן, התקשורת התמקדה בעיקר בפגיעה ב"מרקם היחסים העדין שבין הדרוזים לבין המדינה". הרבנים הראשיים הגיעו לכפר לפגישה שמטרתה "הרגעת הרוחות". המשטרה, שזמן קצר קודם לכן אנשי הכפר תקפו בחמת זעם את הניידות שלה וחטפו לה שוטרת, התייצבה למשחק כדורגל חגיגי מול המקומיים כדי לסמן את פתיחתו של דף חדש ביחסים. רגע אחרי שכל זה נגמר, עשתה מערכת אכיפת החוק כל מה שרק יכלה כדי לסיים את האירוע בלי לעורר גלים, ובלי להרגיז שוב את העדה.
תתקשו להאמין, אבל מעולם לא הוגש ולו כתב אישום אחד נגד מישהו בפקיעין בגין האירועים האלה. לא נגד זורקי רימוני הרסס, לא נגד מציתי האנטנה, לא נגד שורפי בתי היהודים, לא נגד מנפצי שמשות ניידות המשטרה והאמבולנסים, ואפילו לא נגד מי שחטפו שוטרת. מאות אנשים נטלו חלק בפרעות האלה, ואיש מהם לא הוטרד על ידי רשויות אכיפת החוק. עו"ד עמיר פישר, מתנועת רגבים, ניהל אז מערכה משפטית שהגיעה עד בג"ץ, כדי להכריח את המשטרה והפרקליטות לעשות משהו, אבל לשווא.
ב־2013, אחרי עתירה לבג"ץ ואחרי ערר שהגיש, התקבלה תשובת הפרקליטות: "לאחר בחינת מכלול נסיבות העניין, לרבות חלוף זמן רב מאוד, למעלה משש שנים ממועד האירועים, לא מצאנו מקום לבחון את חומר הראיות לעומקו או להתערב בהחלטה על סגירת התיקים".
בין האירועים עצמם לבין ההחלטה האחרונה שלא לטפל בהם, חטפה המשטרה מכות מהדרוזים פעם נוספת. זה קרה ביולי 2010, כשחוקרי יאחב"ל הגיעו לבית במג'דל שאמס ומצאו עצמם מכותרים. המון מקומי הפך להם את הניידת, ומפקדיהם מצאו את עצמם מנהלים שיחות עם נכבדי היישוב כדי להוציא אותם בחיים.
ואם הזכרנו קודם לכן את סיפורי העבר מפקיעין, אז הנה לכם משהו טרי יותר. ביישוב הזה פועל "בית זינאתי" - מרכז מבקרים ל"מורשת יהודי פקיעין". מדי יום מארח המקום מבקרים רבים שבאים לראות את המוזיאון ואת בית הכנסת המקומי וללמוד על ההיסטוריה היהודית של המקום. בשנים האחרונות ספג המקום אירועי אלימות חמורים, לצד איומים קשים על עובדיו. מבנים הוצתו, כתובות נאצה רוססו, אש חיה נורתה לעבר המקום, יהודים הותקפו על ידי רעולי פנים, רכבים הוצתו, בקבוקי תבערה הושלכו, וכל הרשימה הארוכה הזו לא הובילה ולו לאיש אחד שנאלץ להתמודד עם כתב אישום. פשוט כלום.
המשטרה והיזם הרימו ידיים
הכתובת מרוחה על הקיר כבר שנים ארוכות. תושביה הדרוזים של מדינת ישראל - אלה הנאמנים לה בגליל, ואלה שלא נאמנים לה בגולן – מוכיחים פעם אחר פעם שהם לא סופרים יותר מדי את מערכת אכיפת החוק. וכשמדינת ישראל משדרת להם שוב ושוב שהיא מוכנה לעצום עין בפני כל עבריינות ובפני כל מפגן של אלימות, רק שלא ייעלבו ולא ייקחו ללב - קשה לבוא אליהם בטענות.
יוני 2015. רכב צבאי שהוביל פצועים סורים, ממלחמת האזרחים שם לטיפול בישראל, נתקל ליד מג'דל שאמס בהמון דרוזי שראה בפצועים חלק מקבוצה שנלחמת בבני העדה מעבר לגבול. הדרוזים, מצוידים בשרשראות ברזל, בקרשים, במקלות ובאבנים, תקפו את האמבולנס, שברו את שמשותיו, השתלטו עליו, הוציאו את הסורים החוצה וביצעו בהם לינץ' אכזרי וברברי. אחד מהם נהרג. השני נפצע באורח אנוש. על הדרך – אחרי שהחובש והנהג נמלטו – נפגע בראשו גם קצין צה"ל שהיה במקום. נו, אתם שואלים, ומה קרה עם ההמון המתפרע? ובכן, כמעט כלום. צעיר אחד נשפט לשבע וחצי שנות מאסר. אחרת נשלחה ל־ 22 חודשים. זהו.
"המון פורעים צמא דם", הגדירו שופטי המחוזי את מי שהשתתפו באירוע הזה. "... המדובר במעשה נואל, המזכיר תקופות חשוכות, שאינן עולות בקנה אחד עם ערכיה של חברה אנושית מתוקנת... תופעה זו, של התקבצות המון פורעים, המחליטים ליטול את החוק לידיהם ולתקוף בני אנוש באופן אכזרי וחסר חמלה, הינה תופעה שיש להילחם בה ולהכחידה, ואולם, גם במקרים קשים של מעשי לינץ' יש והנסיבות מכתיבות קביעת עונשים נמוכים יחסית, גם בעבירות של המתה, או ניסיון להמתה".
ולסיכום: "נכון אומנם כי בפרשייה נטלו חלק פורעים רבים. במהלך שמיעת הראיות הסתבר כי משטרת ישראל לא הצליחה לאתר את המעורבים, באופן שניתן יהיה להביאם לדין, פרט לשני הנאשמים שלפנינו".
והנה עוד שני מקרים שכתבתי עליהם כאן בעבר, שקשה להאמין שיכולים להתרחש במדינת חוק, ושיש בהם כדי להעיד יותר מכל דבר אחר על עוצמת הצפצוף על שלטון החוק בישראל ועל הפחד שמשתק את מערכת האכיפה בכל פעם שהיא נתקלת בפריעת החוק הדרוזית. המקרה הראשון קרה בתחילת 2010. ראש הווקף הדרוזי במג'דל שאמס כינס אז בבית העם קבוצה גדולה של אנשים מהיישוב ובישר להם שמחר בבוקר ייצא לדרכו פרויקט בנייה ענק וחדשני.
מדובר היה בתוכנית גרנדיוזית שנבנתה במשך שנים מאחורי גבן של רשויות התכנון החוקיות בישראל. בהשקעה של מיליוני שקלים, בסיוע אדריכלים ומהנדסים, הכין הווקף תוכנית לסלילת כבישים באורך של שישה ק"מ ולפיתוח מאות מגרשים לבנייה. עד כדי כך התקדמה התוכנית, שעל הנייר כבר נקבע מי יבנה את ביתו והיכן.
הבנייה הבלתי חוקית שהחלה למחרת, בלי שמשרד הפנים, ועדות התכנון ומינהל מקרקעי ישראל יודעים מה נעשה בשטח, הייתה מהרחבות שבוצעו במקומותינו. בסופה הייתה אמורה לקום במקום שכונה של אלף (!) יחידות דיור על 400 דונם. הכל בניגוד לחוק, הכל בלי לקבל אישור מאיש ובלי לעבור את מוסדות התכנון. בבוקר, כאילו עוד לא הוקמה פה מדינה, החלו הטרקטורים, המחפרים והדחפורים לעבוד. הם פרצו נתיבים בתוך שטחים שמחוץ לתוכנית המתאר של מג'דל שאמס וחצבו היישר אל תוך שמורת הטבע הר החרמון. חמישה שבועות נמשכו העבודות, כשכל רשויות המדינה מציצות עליהן מעבר לגבעה ומפחדות להפריע.
המשטרה הסבירה שכל התערבות מצדה עלולה להוביל לשפיכות דמים. נציגי ועדות הבנייה יישרו קו ושמרו על עצמם. עשרות פועלים וכלים הנדסיים עבדו כך ללא הפרעה, כשהם פוגעים בשמורת הטבע, מבלי שאיש משמיע קול. עתירה של "רגבים" נדרשה אז כדי להזכיר למשטרה את תפקידה. בסופו של יום, היו אלה המקומיים שבחרו להפסיק את העבודות. למיטב זכרוני איש לא שילם מחיר כלשהו על מהלך זה.
והנה עוד סיפור שמלמד כיצד המדינה מרימה ידיים ונמלטת כל עוד רוחה בה בכל פעם שהדרוזים מאיימים עליה באלימות. זה קרה כשאילן מילס, חקלאי ויזם מנווה אטיב, ביקש להקים שוק איכרים בחניון סיירת אגוז, סמוך לקלעת נמרוד שברמת הגולן. מנהל מקרקעי ישראל חתם איתו על חוזה פיתוח, הוא החזיק בידו גם היתר להקמת מבנה תיירותי־מסחרי, וכל שנותר היה לעלות על הקרקע ולממש את התוכנית שעליה עבד שנים בהשקעה גדולה. מועצה אזורית גולן תמכה, רשות הטבע והגנים בירכה, וביוני 2009 עלה הטרקטור על השטח והחל לעבוד.
כעבור כמה ימים זומן מילס לפגישה דחופה אצל האחראי מטעם הווקף המקומי, שהסביר לו שהרעיון להקמת המיזם התיירותי נאה ויפה, אלא שהדרוזים הם שיקימו אותו, ולא הוא. בפעם הבאה שהטרקטור עלה על השטח, כבר חיכו לו עשרות צעירים ומספר שייח'ים שאיימו על מילס, על הקבלן ועל הפועלים שיפגעו בהם וישרפו להם את כלי הרכב אם לא יפסיקו מיידית את ביצוע העבודות.
מילס זומן אל מפקד תחנת משטרת הגולן, שהודיע לו שבעקבות ידיעות מודיעיניות שהתקבלו הוא מתבקש שלא לעלות על הקרקע עד להודעה חדשה. מילס המתין כמה חודשים, ומשלא קרה דבר - גייס את תנועת רגבים, שפנתה אל מפקד המחוז והודיעה לו שהעבודות יימשכו ושהיא מצפה שמשטרת ישראל תיערך "לאבטחת העובדים והכלים שיגיעו למתחם".
יום לפני העלייה על הקרקע קיבל מילס מכתב משר הפנים דאז אלי ישי, שביקש ממנו להמתין עוד מעט עד שיכונסו כל הגורמים לדיון בסוגיה. מילס המתין, ומשלא קרה דבר החליט כעבור כמה שבועות לנסות שוב לקדם את הפרויקט. כמה שעות לפני שעלה על הקרקע הגיעה הודעה בהולה מהמשטרה, שלפיה היא לא תאשר לו להתחיל בביצוע העבודות, וזאת "על מנת להגן עליך ועל העובדים ועל מנת לשמור על הסדר הציבורי".
מעט אחר כך הגיע גם מכתב ממפקד המחוז בכבודו ובעצמו. "הערכת המשטרה כי חידוש העבודות באזור יוביל... להתנגדות חריפה ולהפרות סדר... עמדתנו היא כי חידוש העבודות טומן בחובו סכנה של ממש לעובדים, ועל כן לא נוכל לאפשר לעת זו את ביצוען". מילס עתר לבג"ץ, אבל כשהבין סופית שמשטרת ישראל לא תהיה שם כדי לשמור עליו, החליט להרים ידיים. שוב האלימות הדרוזית ניצחה.
אולטימטום מעו"דים סורים
בואו נחזור לרגע למהומות האלימות שפרצו לפני שבועיים בהקשר של טורבינות הרוח האמורות לקום ברמת הגולן. אותם אירועים, שבמסגרתם הדרוזים חסמו כבישים, יידו אבנים, ביצעו לינץ' בנהג יהודי שניסה לעבור בכביש, השליכו אבנים על רכבו של יהודי אחר כשזה יצא מתפילה בקבר צדיק סמוך לסאג'ור, תקפו באכזריות צלם של רויטרס ואילצו אותו למסור את מצלמת הווידיאו שלו ואת הציוד שלו והעלו אותם באש, וניסו לפרוץ באלימות לתחנת המשטרה במסעדה עם ירי חי באוויר ועם ירי זיקוקים בכינון ישיר, ופצעו שוטרים ופגעו בניידות.
זה לא מאבק על טורבינות. זה גם לא מאבק של חקלאי כזה או אחר שחושש שהטורבינה שתוקם בשדה של השכן שלו תפגע בגידולים שלו. אל תיתנו לאף אחד לבלבל אתכם. כשהעדה כולה מצטרפת למאבק שהוא לכאורה מאבק מקומי, נקודתי, עסקי, ברור לחלוטין שהיא רואה בו סוגיה לאומית. רוצים דוגמאות? שימו לב איך מתייחסים לסוגיה הזו הדרוזים עצמם, כשהם לא מדברים בשידור בעברית ברשת ב'.
הנה למשל כנס של עמותת אלמרסד, "המרכז הערבי לזכויות האדם ברמת הגולן", שלפחות בעבר מומנה במיליוני שקלים על ידי מדינות אירופיות. במפגש שערכה העמותה עם תושבים דרוזים בגולן, ושתוכנו הגיע אל גורמי האכיפה, נאמרו הדברים במפורש. "עלינו להתבונן בפרויקט הזה נכוחה ולהבין שמדובר בפרויקט כיבוש ישראלי אשר יוקם על גבי קרקע ערבית סורית כבושה... אנו ניצבים בפני שלב שבמהלכו החברה והכיבוש יתחילו ביישום ועלינו להיערך לעימות בשטח... אף אחד לא יקשיב לנו אם לא נהיה חזקים על הקרקע ונצא חוצץ כנגד הפרויקט הזה... אנחנו לא שואבים את הלגיטימציה לאזור הזה מאף אחד, אלא אך ורק מהזהות הערבית הסורית שלנו ומהקשר שלנו לאדמה הזאת... ואם נפסיד במערכה הזאת, לא יישאר לנו דבר ולא כבוד. אנו מוכנים למות כשהידים ולא לוותר על גרגר מאדמתנו".
מכתב שנשלח לחברת אנרג'יקס, שמובילה את מיזם הטורבינות, מאגודת עורכי הדין של "הרפובליקה הערבית הסורית", הסביר כי "הישות הציונית הברוטאלית... פועלת במרץ על מנת להחיל את חוקיה האכזריים על בני הגולן הערבי הסורי הדבקים באדמתם ובזהותם הקדושה". עורכי הדין הסורים הזהירו מפני "ההשלכות הרות האסון הנובעות מחוקים אלה, אשר האחרונה שבהן היא פרויקט הקמת תחנות רוח ענקיות שנמצא בשלבים האחרונים להשלמתו...
הפעילות המגונה הזאת מהווה איום קיומי על אחינו בגולן ותורמת לגזל של קרוב ל־4,500 דונם מהקרקע הערבית הסורית שלנו, אשר הבעלות עליה שייכת לאחינו בגולן לטובת פרויקטים התנחלותיים אלה ולסיפוחם לשטחי הישות הציונית". וכך חותם נשיא אגודת עורכי הדין הסורית במכתבו מיוני 2022: "הגולן יישאר בלב ערבי סורי, וייקח כמה זמן שייקח, עוד נשחרר אותו מידי הכובש והוא ישוב לחיק המולדת בעזרת חוכמת הנהגתנו, נחישות צבאנו ועמידתם האיתנה של בני עמנו".
וזה לא התחיל עכשיו. כבר לפני ארבע שנים, בהפגנה של מאות דרוזים במג'דל שאמס, כשהם מניפים דגלי סוריה, נכרך הגינוי להכרה האמריקאית בריבונות ישראל ברמת הגולן בגינוי להקמת הטורבינות. "זו אדמה ערבית־סורית", צוטטו אז המפגינים בעיתונות. "לא ניתן לכובש להעביר את מיזם טורבינות הרוח, שמטרתו היא לנצל את המשאבים שלנו ואת האדמות שלנו לטובת האינטרסים של מדינת ישראל", אמרה אחת הנואמות בהפגנה ההיא.
יש כאן מאבק על שלטון החוק. יש כאן מאבק בעבריינות. יש כאן מאבק נגד ניסיון חוזר ונשנה לכופף את המדינה באמצעים אלימים. ההיסטוריה מלמדת שבכל פעם שהדרוזים בחרו באלימות, הם ניצחו, ושכל פעם כזו הייתה שיעור טוב לקראת הפעם הבאה.