ה"טריבל טו", ובתרגום חופשי “גיל שנתיים הארור", נחת אצלנו בסלון. יותר נכון התרסק בביתנו בבום על־קולי מלווה בנזקים. כמה חודשים לפני שחצתה רשמית את גיל שנתיים אמי, הבת הקטנה שלנו, השתנתה. ברגעים מסוימים של גרסתה החדשה היא הופכת לגורם שבקלות יכול לזכות בתואר “מנטור חבלה". זה קורה פתאום, משום מקום. התעקשות קטנה מצדנו או חוסר תשומת לב רגעית לעניין שגרתי עלולים לצמוח במהירות האור לממדים עצומים שהשלכותיו על בריאותנו קשוחה.

נגיד, למשל, שלא הגבתי בזמן לבקשה שלה להיות מונפת על הידיים. נגיד. קורה. אז זהו, בתקופה המדוברת אסור שדבר כזה יקרה. אירוע כזה יכול להניע את המלאכית המתולתלת לשנות את עורה בשניות. חוסר שביעות הרצון יתחיל ביבבה קטנה על גבול הבכי, יתפוס תאוצה לצעקה בינונית, ואז יגיע לקרשנדו של דיבוק. בשלב הזה צליל מוזר וצווחני יקרע את השכונה, ושירלי טמפל תעבור מטמורפוזה עד שתהיה ליצור יורק לבה, כמו בסרט אימה מפחיד. התופעה יכולה להימשך דקות ארוכות, לעתים יותר משעה. 

הנה דוגמה קלאסית: אמצע הלילה. כולם ישנים. לפתע תישמע קריאת קרב מקצה המסדרון. כעס פתאומי עם דרישה להכנת בקבוק חדש, אחרי שהאחרון עורבב לפני כמה שניות והוגש בכבוד מלכים בטמפרטורת החדר; או בקשה לעוד שמיכי (מיני שמיכה מאוירת), אף שיש חמש מסוגה לצדה, עד כדי כך שמיטתה נראית כמו וילון מפואר; או פקודה למציאת בובה ישנה שנעלמה, למרבה היגון, לפני חודשיים באחת מהפינות הנידחות של הסלון ולא אותרה למרות יציאתן של אינסוף משלחות חיפוש. 

כשהצו של הקטנטנה לא מקוים, הדממה הלילית נסדקת בבליץ רועש שבמהלכו אמי תעמוד, תשב, תרקע על הרצפה בידיים וברגליים, תזנק, תחפון ראש וכך שוב ושוב נון־סטופ. אנחנו ממתינים, כואבים ואובדי עצות, מתחננים, מלטפים, מרגיעים, מאבדים סבלנות וחוזר חלילה. הילדה סובלת. זה שובר את הלב. בין שממלאים את רצונה ובין שלא - התוצאה זהה. זעם ותסכול. הלך לכולנו עוד לילה. 

כאשר נישבר, ניקח אותה למיטה שלנו, נשיר שירים, נרקוד, נבצע מערכון בפנטומימה ונעשה כל דבר שיכול לשמח ולעצור את השבר. בסוף, לאחר שעברנו מזמן את נקודת הקצה, תירדם בלי הסבר ותשוב לדמות המלאכית. בזמן הזה נטחנו הנשמה והשינה שלנו. הערות הרצופה הורגת. היא מזקינה והופכת את היום למאבק. זה חלק מההורות. עסקת חבילה. עם האהבה באים הייסורים. 

 אתמול חווינו נס. זה קרה אחרי שאשתי ניהלה עם אמי דיאלוג ששם את השיחות בין ברית המועצות לארצות הברית בימי המלחמה הקרה בפרופורציות מקטינות במיוחד. מצד אחד הייתה שם אמא אוהבת ועקשנית, שרוצה להחזיר את השפיות למעוננו, ומצד שני ילדה בת שנתיים, בלתי ניתנת לעצירה, שחפצה לאלף את הוריה הממוטטים. אני אגב ממודר ממפגשים כאלו. בנותינו מגמדות ומשתיקות אותי צ'יק צ'אק. ניסיתי בעבר וכשלתי, וכשכשלתי גם חטפתי מנה מאשתי: “כמה רכרוכי אתה". גורשתי ואכלתי. 

בחזרה לזירה: חשבתי שזוגתי תישבר, בעיקר אחרי טורפדו הצעקות שטווח לה ישר למוח בשתיים בלילה, אבל האומץ והדבקות במטרה אפשרו לה להחזיק מעמד, להתגבר על הקושי ולהצליח במשימה. 

כעבור חצי שעה לערך האובייקט נרדם בעריסתו. אמי שקעה בחלומות מתוקים ורציפים. מה רבו נפלאותייך. נשמנו לרווחה. בתקווה גדולה שאולי נסללה הדרך לשפיות מחודשת. בבוקר, זה מנהג קבוע, שתי הצאצאיות שועטות למיטתנו לכרבול אחרון לפני הגן והשגרה השוחקת, המלאכית הגיעה רעננה מתמיד ובפיה בשורה.

במשפטים קטועים שנעו בין עברית צחה לתינוקית מתקדמת הצהירה: “אני לא בוכה ולא צועקת", תוך שהיא פוערת עיניים כחולות שגורמות לך לשכוח מחסור שינה, חולי וצרה. אני עדיין סקפטי באשר לבשורה. כל מי שיש לו ילדים יודע שהבטחות שלהם תלויות על בלימה. לנו נותר להמתין במתח עד הלילה כדי לדעת מי יופיע בבית: ד"ר ג'קיל או מיסטר הייד. 