כל מה שהבן שלי מדבר עליו זה מה הוא יעשה כשהוא יהיה גדול. נכון לעכשיו, כשיהיה גדול הוא רוצה לשתות קפה, לנהוג באוטו ולשחק כדורגל בקבוצה בליגת־העל - לא בהכרח בסדר הזה. אלו החלומות שלו. הוא דואג להזכיר לי את זה כמה וכמה פעמים בכל יום, ובכל פעם שהוא ניגש אליי ומתחיל לשרטט בפניי את תוכניותיו לעתיד, אני מביט בו וחושב לעצמי שאולי כדאי שאסביר לו את האמת, אבל אז אני נזכר איך שכשאני גדלתי אמרו לי שוב ושוב שאני עוד אתגעגע לימי בית הספר, אפילו לימי הצבא, ואני לא האמנתי, אף לא לרגע, שזה נכון.

היום כמובן אני יודע שלהיות גדול זה לא כזה תענוג גדול. למעשה, ככל שאתה הופך ליותר גדול, המציאות נהיית יותר צפופה, דחוסה, וכאב הראש שמכונה ״מציאות״ הולך ומתעצם.

אני בקושי יכול לחשוב כמו שצריך. הראש שלי מתפוצץ. מיליון עניינים קופצים לי לראש, והלחץ לא פוסק. יש לי פתקים דביקים שאני תולה על הקיר עם כל מיני משימות שאני צריך לעשות. אני שם לב שככל שהזמן עובר יש לי פחות קיר ויותר פתקים. אם במקרה יום אחד יודיעו בחדשות שנעלמתי והמשטרה מבקשת את עזרת הציבור לאתר אותי, תדעו שזה די פשוט - תבדקו מאחורי קיר הפתקים ההולך וגדל מיום ליום - אני בטח נמצא שם.

אני לא חושב שיש משמעות לחיים. כולנו נזרקים למרחב ומנסים לעשות ככל יכולתנו בשביל לצמצם את הקיום שלנו למינימום סבל. בין לבין אנחנו סופרים קלוריות ומנסים להשתלט על תיבת המייל, מחכים לפעם הבאה שבה נשמע ״אני אוהבת אותך״ (יכול לעבוד גם בזכר, ״אני אוהב אותך״), אוספים נקודות באשראי כדי שנוכל לרכוש חולצה בחצי מחיר, מנסים להבין מה באמת אומרים לנו הפוליטיקאים ולא מבינים באמת, וצופים בכל מיני אנשים על המסך אומרים כל מיני דברים.

מכיוון שכמה פעמים בשבוע אני מגיש ביחד עם גאולה אבן את החלק הבידורי (החל מהשעה 8:00) של תוכנית הבוקר ברשת 13, התחלתי לראות "האח הגדול" - תוכנית הדגל של הערוץ. כמעט מדי יום יש לנו אייטם על הנושא ואני צריך להתמצא בנעשה - צריך להבין למה גיא רב עם סתיו, למה שניר כועס על אחותו ומי קיבל חסינות מההדחה הקרובה. מעולם לפני כן לא ראיתי פרק שלם של "האח הגדול". עכשיו אני מבין את הקסם הגדול של התוכנית, את האפשרות שהתוכנית הזאת נותנת לך להימלט מהמציאות הצפופה והדוחקת שלך למשך שעה וחצי שבהן אתה עסוק בבעיות של אנשים אחרים. כמו כמעט כל דבר בחיי אני מגלה אמיתות באיחור מטריד. זו כבר העונה ה־14 של "האח הגדול" ורק עכשיו הבנתי את זה.

אני חושב שנכנסתי לזה יותר מדי. אני מוצא שאני ממש מטולטל רגשית מהנעשה שם ואני מפתח יחסי אהבה־שנאה עם יותר מדי דיירים שם. יש לי כמה דמויות אהובות בבית, ואני מוצא שאני ממש מתאכזב כשהן פועלות בצורה הפוכה למה שציפיתי מהן. אנשים זה דבר נורא, הם בעיקר מאכזבים. כל החיים זה ניסיונות להתרומם מהאכזבה הקודמת שמישהו אכזב אותך. גם אתה עצמך מאכזב אנשים בכל יום במיליון דרכים שאתה אפילו לא מודע אליהן.

אני מדליק סיגריה. מרגיש שהעולם מזנק עליי בכל רגע ולופת אותי, מוצץ ממני טיפות קשב וריכוז, הכל רועש כל הזמן. פעם חשבתי שככל שאגדל אבין יותר את העולם. ככל שאני גדל אני מבין שההפך הוא הנכון. לפני כמה ימים הבן שלי תפס אותי בוהה באוויר ושאל אותי למה אני נראה עצוב. החלטתי להגיד לו את האמת.

האמת היא שאני מרגיש שאולי טעיתי בכל מיני דברים בחיים, לקחתי פניות לא נכונות בכל מיני צמתים ומצאתי את עצמי עכשיו די לבד, בלי זוגיות. לא שזוגיות זה מה שחשוב בחיים, אמרתי לו. אבל זו שיטה נהדרת לגרום לך להרגיש פחות לבד. הילד שאל אותי מה עם הבחורה האחרונה שיצאתי איתה (נשאיר את שמה במערכת). אני חושב שעשיתי טעות, אמרתי לה משהו שלא הייתי צריך להגיד. ״אז מה הבעיה, אבא, תתקשר אליה ותגיד לה שזה היה בטעות והיא תסלח לך והכל יהיה בסדר״.

"זה לא עובד ככה בעולם", השבתי לו. ״למה?״, הוא שאל אותי. ״אני לא יודע למה״, עניתי לו, ״זה פשוט לא עובד ככה, זה די מסובך להיות גדול״.
״אז אני לא בטוח שאני רוצה להיות גדול״, הילד הכריז.

האמת היא שאני בכלל לא יודע מה אני רוצה להגיד בכל המלל הזה, אני פועל פה על אוטומט, עושה מה שלמדתי מאבא שלי לעשות. ״הדרך להתמודד עם דברים בעולם המשוגע הזה״, הוא נהג להסביר לי, ״היא פשוט לכתוב אותם בצורה הכי אמיתית. לכתיבה יש כוח לגרום לעולם להיות פחות תוקפני וחסר היגיון״.
אז זה מה שאני מנסה לעשות עכשיו. 