זה עלול להיות קטלני. זה קורה כשהלשון מהירה מהמוח. האמירה של השר דודי אמסלם, שהעיר בציניות על פציעתו של אל"ם (בדימוס), אודי אורי, ששירת כטייס קרב בחיל האוויר ונפגע בעינו ממכת"זית "אחד צפונבון שנפצע ליד העין, חס ושלום לא יכול להיות", היא אמירה אמסלמית טיפוסית.
אמסלם על הפצוע מהמכת"זית: "צפונבון שנפצע בעין"; כך הגיבו באופוזיציה
אמסלם תקף את המפגינים והצהיר: "להעמיד לדין את מובילי המחאה"
מי שמכירים את השר אמסלם מעידים שתוכו כברו - ופיו ולבו שווים. אמסלם אומר תמיד מה שהוא חושב. יש בכך יתרון בהשוואה לכמה מחבריו הפוליטיקאים, שלעולם אין לדעת מה דעתם האמיתית. כשאמסלם יוצא במתקפה נגד בנימין נתניהו ואומר שהוא כפוי טובה - "השפילו את כל האמסלמים והביטונים" - הוא מסמן את גבולות הגזרה, ומבהיר עם מי לא כדאי להתעסק ומה המחיר שישלם מי שיעז לפגוע בכבודם.
ראש הממשלה הבין באיחור את המשמעות והזדרז לבצע תיקון מהיר שהחזיר לאמסלם את כבודו. הוא קיבל כמעט את כל מה שדרש, בתוספת פיצוי מיוחד שמאדיר את שמו. הוא השר לשיתוף פעולה אזורי, הוא שר במשרד המשפטים, השר המקשר בין הממשלה והכנסת, והשר המופקד על הוועדה לאנרגיה אטומית, מה שמוסיף לו הרבה כבוד והילה.
כשאמסלם שבע רצון, הוא באופוריה - ואין מי שיעצור אותו. אז גם פיו מפיק מרגליות ששום איש פוליטי בר דעת לא היה משמיע. בימים האחרונים אירח אמסלם בביתו את ראש הממשלה, שבא לעשות לו כבוד, ספר את הדקות שבהן שהה נתניהו בביתו, והזדרז לבשר לנו שהביקור ארך לא פחות משלוש וחצי שעות.
מאז התיקון שעשה נתניהו, אמסלם אומר שוב את כל מה שנתניהו לא יכול - וייתכן שגם לא רוצה - לומר. האמירה על פציעתו בעין של טייס הקרב במילואים "הצפונבון מצפון תל אביב", מעידה לא רק על היעדר תבונה וחוסר רגישות, אלא בעיקר על כוחה של הפוליטיקה, שיכולה להביא אנשים כמו אמסלם לקדמת הבמה הפוליטית, ואל שולחן הממשלה.
הגנן והמלפפונים
אני משוכנע שלנצ"ם אלי לוי, דובר משטרת ישראל, יש עתיד שהולם את מידותיו. אין איש שראוי יותר מלוי להיות דובר הקרמלין, או דוברו של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. אני עוקב בימים האחרונים בעניין רב אחרי המהפך שעבר כתב ערוץ 13 בצפון, כשהפך לדובר משטרת ישראל, ומגיע למסקנה שקשה יהיה להיכנס לנעליים הגדולות שישאיר אחריו לוי.
דובר המשטרה מקפיד לצטט בראיונות שהוא מעניק את אמירותיהם של המפכ"ל ושל קצינים בכירים שהוא חפץ ביקרם, כאילו היו ממשיכי דרכו של ווינסטון צ'רצ'יל. אני נרגע במיוחד כשאני שומע מלוי ש"המפכ"ל נמצא בדרכו למקום האירוע". אין משפט שנוסך בי ביטחון גדול יותר מהאמירה הזאת.
צפיתי בראיון שהעניק נצ"ם לוי למאיה ראכלין מתאגיד השידור הציבורי, והופתעתי לשמוע אותו מסביר למראיינת, בכל הרצינות, איך אמצעי התקשורת צריכים לנהוג בסיקור הפיגועים או המחאה. השיעור הפרטי שזכתה לו המראיינת המצוינת, יותר משהיה מביך, היה נלעג. לוי הוא לא הסמכות ולא הדמות שיכולה ללמד מישהו תקשורת, ודאי שלא מראיינת מקצועית בטלוויזיה כמו ראכלין.
הצטערתי לראות שהמגישה בחרה שלא לסכור את פיו של נצ"ם לוי, שהתנפח לרגע כמו תרנגול, ולא העמידה אותו על מקומו. על אנשים דוגמת נצ"ם לוי הומצאה המימרה המוכרת בערבית: "ויקומו המלפפונים ויכו את הגנן".
האריה השועל
אנחנו מדינת עולם שלישי. אם היו מספרים לנו שבאתיופיה או באוגנדה שינו את החוק כדי להתאים אותו למועמד שמתמודד בבחירות, לא היינו נופלים מהכיסא. מתברר שאצלנו הכל אפשרי ועוד בחסות החוק. בימים האחרונים חזרנו לימי סאלח שבתי, לתקופת המעברות של מפא"י ההיסטורית. אלא שגם מפא"י לא העזה להשתין לבריכה מהמקפצה, כפי שעושה זאת הקואליציה הנוכחית. לפני מספר שבועות סיפרתי על קוריוז שלמרבה האירוניה הפך לחוק, ולא סתם חוק, אלא כזה שזכה לכינוי "חוק טבריה". החוק, שאושר בקריאה שנייה ושלישית, מאפשר לבועז יוסף, מקורבו של ח"כ אריה דרעי, שהוא יו"ר הוועדה הקרואה של טבריה, להתמודד על תפקיד ראש העירייה.
עד לאחרונה ראש ועדה קרואה לא יכול היה להתמודד בבחירות, מה גם שיוסף הודיע שהוא אינו מעוניין בתפקיד; אבל כשדרעי או מקורביו רוצים, הבלתי אפשרי הופך לאפשרי. גם אם תחפשו, תתקשו למצוא את טביעת אצבעות ידיו של ח"כ דרעי, שאין שועל פוליטי גדול ממנו.
זה מזכיר לי שברשויות המקומיות אפשר ליישם כל דבר יצירתי.
בעיריית תל אביב, לדוגמה, נהגו לסמן באישון לילה חניית נכים סביב רכב שכבר חנה במקום, והציבו בסמוך לסימון תמרור נכה. בעל הרכב שהתעורר בבוקר, גילה שהוא חנה כביכול שלא כחוק בחניית נכים, אף שכאשר הוא החנה את רכבו לא היה במקום סימון או תמרור שאסרו זאת. שחיתות במיטבה בחסות החוק, אפיינה הרבה מהרשויות המקומיות. עכשיו ברור ממי הם למדו את השיטה.
זיכרונות וגעגועים
המשוררת יונה וולך כתבה כי "אדם צובר זיכרונות כמו נמלים", והתכוונה למי שבחרו להתבונן בשורות של נמלים שצוברות מזון ליום סגריר. יש מי שמדחיקים זיכרונות, יש מי שצופים פני עתיד וממעטים לעסוק בעברם, ויש מי שאינם זוכרים את כל תחנות חייהם; כשם שיש מי שהעבר חי בתוכם ומלווה אותם, והם מלווים אותו.
ספר השירים "נוצה מכנף הגעגוע", הוא ספר שירה אוטוביוגרפית, פרי עטו של עו"ד בני כהן, שמתאר את תחנות חייו של המחבר מזיכרון ראשון שנצרב בו כילד עולה חדש, כשירד מכבש אונייה שהביאה אותו לארץ, כשאחז בידו של אביו ונישק את רציף הבטון של נמל חיפה, בתחילת דרכו בארץ. כל חלומו של בני כהן היה להידמות לחבריו הצברים ולהתלבש כמותם. לכן הוא התגאה במיוחד בחולצה הכחולה של תנועת הנוער, שבה הוא היה חבר.
בני כהן נמנה עם עורכי הדין המובילים בישראל בתחום יחסי העבודה, ובשנים האחרונות הוא עוסק בכתיבת שירים לצד עבודתו המשפטית. הוא מרבה לכתוב שירי זיכרון וגעגוע למי שהיו ואינם. בולטים במיוחד שירי האהבה והגעגוע לבתו גל ז"ל, שהלכה לעולמה בדמי ימיה ממחלה ממארת. את ספר הביכורים הוא כתב לאחר שהשתתף בסדנת כתיבה לתלמידי שמיניות בבית הספר הדרים, שבו למדה בתו גל ז"ל.
עו"ד בני כהן הוא גם אביה של שני כהן, שחקנית ענקית, כוכבת "ארץ נהדרת" והסדרה "שוטרים", שמסיבה לו ולאתי רעייתו הרבה גאווה ולא מעט נחת. הוא ציין בימים האחרונים את יום הולדתו ה־70 - באירוע שהפיקה בתו שני, שלא השאיר עין יבשה.
מיד נשוב
מכירים את ההבטחות של מגישי תוכניות חדשות בטלוויזיה שמכריזים "הפסקה קצרה לפרסומות ומיד נשוב". אז חלק מהם עובדים עלינו בגדול בעיניים. הם רוצים שנשמור להם אמונים ולא נזפזפ לתוכנית אחרת, ומשדרים נתונים רחוקים מהאמת. מתברר שאין קשר בין ההבטחות שמבטיחים המגישים למה שקורה על המסך.
כך, ב־26 ביוני הבטיח לנו רפי רשף "3 פרסומות ונחזור". בפועל היו 13 פרסומות ושני קדימונים. ב־2 ביולי הבטיח רשף "3 פרסומות וחוזרים", בפועל היו 13 פרסומות ושלושה קדימונים.
ב־6 ביולי הבטיח ירון אברהם: "הפסקה קצרצרה, ארבע פרסומות, וחוזרים", בפועל שודרו 13 פרסומות, וההפסקה לפרסומת ארכה ארבע דקות. עופר חדד הבטיח לנו ב־9 ביולי שנצא ל"הפסקת פרסומות קצרה", ויצאנו להפסקה של 6 דקות. באותו תאריך הבטיח לנו רפי רשף "כבר חוזרים, דקה קצרה" והוא חזר כעבור ארבע דקות.
למה הם לא אומרים אמת? איך חוסר האמינות מתיישב עם תכונה בסיסית שנדרשת ממגישי ומאנשי חדשות?