על סף סוף תחילת דרכה של הממשלה הלאומית, שלה ייחלו רבים כל כך שנים ארוכות כל כך, ניתן כבר לומר, כסיכום ביניים: מעולם לא החמיץ ציבור צודק כל כך, יעד נכון כל כך, בצורה שלומיאלית כל כך. הייתה זאת התעלמות תמוהה מלקחי העבר, אשר הולידה הערכת חסר של עומק התנגדותו של "המיעוט הנאור", המלקק עדיין את פצעי התבוסה האלקטורלית שנפלה עליו כרעם בלילה בהיר, עת הובהר לו שזהבה גלאון וסאמי אבו שחאדה נמצאים במקום שבו נמצאו במפתיע נפתלי בנט ומשה פייגלין בסיבוב הראשון, מהצד הלא נכון של אחוז החסימה, ושהליכוד יכולה סוף־סוף להקים ממשלה לאומית מלא־מלא, בתמיכת 64 חברי כנסת.
"היועמ"שית אמרה שמותר": פעילי ימין חסמו את הכניסה למספר קיבוצים
"אין לך בושה, מי את?": מהומה פרצה במליאת הכנסת
לא צריך היה להיות בעל תכונות נבואיות יוצאות דופן כדי לחזות שהגרעין הקשה של מצביעי מרצ, אשר מצא עצמו בן לילה הומלס פוליטי, יהפוך לתנועת מחאה חוץ־פרלמנטרית, שתצטרף לגרעין הקטן אך הקשה של ותיקי בלפור וקריים מיניסטר ותעניק לו תאוצה, לגיטימציה והרבה מרץ. כל מה שחסר היה להתפרצות התסכול שהצטבר שם, היה ניצוץ שיצית את מדורת השבט הלבן, שעולמו כמו חרב עליו.
למזלם הגדול של המובסים, תסכולם התנגש חזיתית בתסכול רב־השנים של המחנה הלאומי - והביא לעולם את הניצוץ שלו ייחלו מובילי המחאה שבדרך: מול התסכול העמוק של השמאל, שעולמו הפוליטי חרב, התפרץ בקואליציה הדחף לממש את הרוב הנכסף, לפני שיצוץ מכשול מכל כיוון שהוא שיטרפד שוב, בפעם המי יודע כמה, את החקיקה המשחררת את עם ישראל מעול שלטונו הנצחי של מיעוט פריבילגי, קנאי ואנטי־דמוקרטי, שלשיטתו הפגם העיקרי בדמוקרטיה הוא שסופרים בה את הקולות במקום לשקול אותם.
לכל המאמינים בדמוקרטיה שבה לקולו של כל אזרח יש משקל שווה, קשה היה שלא להזדהות עם הדחף הזה: לירות מכל הכלים בבת אחת, כדי לחסל אחת ולתמיד את הגישה האנטי־דמוקרטית המושלת בכיפת חיינו, שהורתה ולידתה בוז עמוק לשיקול הדעת של מה שמכונה בפי הציבור הנאור: עמך. היה זה דווקא אוטו פון ביסמרק שהיטיב מכולם לארוז את הגישה הזו בקליפת אגוז: "פירושה של זכות ההצבעה הכללית הוא למסור את הנהלת הבית לידי חדר הילדים".
אלא שמימוש הדחף הטבעי לצאת מיד, ללא הכנה, לדו־קרב בצהרי היום אל מול צבא המוכן היטב לקרב, היה בדיוק מה שהצד השני ייחל לו. שהרי החיים הם לא מערבון בשחור־לבן, שבסופו מובטח ניצחונה של דמות האביר עם ספר החוקים בידו האחת והאקדח בשנייה, שגילם בדרך כלל ג'ון וויין. מארגני התנועה להמשך סירוס שלטון העם היו ערוכים כדבעי למתקפה, היודעת להסוות היטב את יעדיה האמיתיים. הם הבינו טוב מאוד שחשיפת האמיתות הביסמרקיות העומדות ביסוד תפיסתם, קרי השבת הנהלת הבית לידי המבוגרים, לא עולה בקנה אחד עם ארגון מקהלות שירי הלל לדמוקרטיה הדרושות להם כאוויר לנשימה לצורך גיוס תמיכתם של אידיוטים שימושיים רפי מוח משולי הימין. המחזאי הנורווגי הנריק איבסן, שהזהיר מפני המחנה הליברלי המגבש כוח מונוליטי, הכיר אותו היטב והגדיר אותו נכון: "האויב המסוכן ביותר בקרבנו לאמת ולחירות הוא הרוב המגובש. כן. הרוב האדיר, המגובש והליברלי".
למתנגדי הרפורמה אין רוב בספירת הקולות, אך במוקדי הכוח האמיתיים - בתקשורת, במערכת המשפט ובשירות הציבורי - שליטתם מכרעת. אין פלא שמאבקם מתמקד בהמשך השליטה במערכת המשפט, והוא נעשה ברוח ההגנה הרוסית המיתולוגית על סטלינגרד במלחמת העולם השנייה. למענה הם מוכנים להוציא את דיבת הארץ בגויים, ובכך לחבל במודע בכלכלה הישראלית ואפילו לפגוע במעטפת הביטחון המקודשת, שני דורות לאחר השואה. לאיבסן יש שוב אבחון קולע: "הכוח הליברלי המונוליטי הוא", למרבה הפרדוקס, "האיום המסוכן ביותר לאמת ולחירות של כולנו".
חמשת הסיבובים של הבחירות ב־2019־2022 הובילו את מתנגדי המחנה הלאומי לאימוץ תזה שעל פיה יכולתם לנצח בקלפי הולכת ודועכת ממערכה למערכה, בשל הצפי הדמוגרפי בציבור היהודי. התזה הזו היא המוליכה אותם למחוזות המסכנים את כולנו. היא שהולידה את הניסיון הקלוקל לסלול "דרך בורמה" משפטית כתחליף להפלת הליכוד בפתק הבוחר, המתגלה בעצם הימים הללו כפיאסקו קולוסלי. מקבץ האישומים נגד בנימין נתניהו, שסולפו ונופחו באמצעות חיילי תקשורת המאמינים ש"כל האמצעים כשרים כדי להציל את המולדת", נתקל בנחישות חסרת פשרות שהפתיעה, לפחות את רוני אלשיך, ושאותה ינק נתניהו מאמונתו העמוקה שהוא האיש שמסוגל, טוב יותר מאחרים, לנווט את ספינת ישראל לחוף מבטחים במאבקיה הקיומיים.
בסיבוב הנוכחי הם מסתערים על המרחב הציבורי, המורחב באדיבות המשטרה, מגובים בים משאבים ש"אוהבי ישראל" מכל העולם מרעיפים על מארגני ההפגנות וסייעניהם, ללא גבולות. האסטרטגיה שלהם פשוטה: לנצל את יתרונותיהם התקשורתיים כדי ליצור את התרמית הגדולה המפקיעה מהליכוד את סמליו המובהקים: הדמוקרטיה ודגל הלאום. הכישלון המצלצל בבחירות החמישיות אפשר להם להזיז הצדה את השמאל הדמוקרטי המובס, ואת המפלגות המלאכותיות והדיקטטוריות של המרכז היוני, ולאלף את ציבור מתנגדי המחנה הלאומי לפניית פרסה ביחס לדגל הלאום, ולהקים מאות מקהלות של תוכים מזמרים החוזרים ומטיחים את המילה "דמוקרטיה" דווקא בפני הליכוד, שהיא המפלגה הדמוקרטית היחידה ששורדת בכנסת.
היה לבולשביקים החדשים ממי ללמוד, ממי לשאוב אמונה שככל שהשקר שאתה מציע בוטה יותר, הסיכוי לשווק אותו מתחזק ולא נחלש. בברית המועצות ובגרורותיה הגדירו את המשטרים החד־מפלגתיים שהנהיגו בהן כ"דמוקרטיה עממית" וגרמו, בתקופת השיא שלהן, למרבית תושבי הארץ ה"עממיים" להאמין שהם הדמוקרטים האמיתיים, כי זה מה ששמעו בתקשורת בוקר וערב. הם האמינו שהם נושאי דגל השוויון והאחווה המתקדמים, מול כוחות האתמול הרקובים והנצלניים במערב הקפיטליסטי המנוון. הציבור - מקובה עד סין, מליטא עד אזרבייג'ן - האמין בצדקת הדרך. לכן, כשהתעורר המרד בהונגריה ב־1956 והאביב הצ'כוסלובקי בפראג ב־1968, הצבא שפלש כדי להשיב דמוקרטיה מלבלבת לעממיותה הדיכאונית, היה מורכב מחיילים פולנים, בולגרים, מזרח גרמנים ואחרים, בנוסף לצבא האדום של ברית המועצות.
גם במערב הם הקימו ומימנו מפלגות קומוניסטיות חזקות, נטועות היטב בציבור, כמו בצרפת ואיטליה, שבסיוע מסיבי מברית המועצות הגיעו עד סף זכייה בבחירות. אבל החדשות בסוף היו טובות: זה לקח זמן, אבל נגמר כמו במערבונים: הטובים ניצחו.
הסקרים האחרונים והכלת המחאה על העברת חוק הסבירות בקריאה ראשונה, הותירו לקואליציה בשלב סוף ההתחלה, שבו אנו מצויים - אופק סביר לניצחון במאבק על דעת הקהל, ובלבד שהלקחים בנוגע לניהול המערכה הופקו: מול יריבים שיש להם עליונות תקשורתית מוחלטת, צריך להציג פתרונות ברורים ופשוטים. כל ניסיון להעביר מסר מעט מורכב, יעוות בתקשורת וינוצל כדי לגרור את השיח לסמטאות ולטשטשו. במקום טלאי הסבירות וההתגברות הלא יעילים בלאו הכי מול בית משפט עוין, צריך להציע לאופוזיציה ועדה לבחירת שופטים מאוזנת עם הקואליציה. את זה הציבור יבין ובזה יתמוך.
במקביל יש להעביר את הציבור השואג: "דיקטטורה", סדנה של לימודי ליבה: מה זו דמוקרטיה. בשיעור המבוא ילמדו שעל פי המילון, דמוקרטיה היא: "שלטון העם. משטר מדיני שבו ניתן השלטון בידי נבחרי העם באמצעות הפרלמנט (בית נבחרים, כנסת) והממשלה הנבחרת על ידיו, ובו מובטחות זכויות האזרח להבעת דעה חופשית בוויכוח ובעיתונות".
ריינהולד ניבוהר, מחבר הספר "בני אור ובני חושך" (תרגום אהרון אמיר) שהוא כתב הגנה על הדמוקרטיה הליברלית חרף המודעות לחולשותיה, אמר: "יכולתו של האדם לעשות צדק הופכת את הדמוקרטיה אפשרית, אולם נטייתו לאי־צדק עושה את הדמוקרטיה הכרחית". זה המוטו שראוי ללוות את מלחמת שלוש השנים שהקואליציה צריכה לנהל מעתה ועד סוף הקדנציה מול מבקשי נפשה.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד