השבוע ביקר אצלנו שמאי מטעם חברת הביטוח. חלק מתהליך של ביטוח דירה. נדירים המקרים שבהם אדם זר לחלוטין נכנס אליך הביתה, ויש לו הזכות - שלא לומר, החובה - לפשפש בחפציך באופן האינטימי והגלוי ביותר. ובעצם, לערוך ספירת מלאי של כל מה שצברת לאורך השנים.
השמאי עצמו היה אדם מבוגר למדי. ניכר בו שכבר ראה אין־ספור דירות במסגרת עבודתו, וכל מהותו - מכתפיו השחוחות, דרך המעבר השיטתי בין החדרים ועד לטון המונוטוני שבו ערך את חקירותיו - ביטאה שעמום אחד גדול. שלא לומר, זלזול עמוק - יסודי ממש - באופציה שהפעם הוא הגיע למקום ייחודי. שהבית הזה שונה לגמרי מכל אלה שהוא נאלץ לעבור בהם מדי יום. שארמונה של משפחת להב הוא יהלום בוהק בלב השעמום הכללי, המכונה - העבודה שלו.
כלומר, כמובן שזה לא מה שהוא הרגיש, אלא עבדכם הנאמן. מצעד לצעד של האיש השחוק במסדרונות הבית נתקפתי באמביציה הולכת וגדלה להוכיח לו את מידת המקוריות של הנכס, וכל תכולתו. אלא שהוא, השמאי שכבר ראה הכל, הגיב באדישות מוחלטת למגוון ניסיונותיי. זה הולך בערך ככה: הוא נכנס לחדר כלשהו, במבט מצועף ונטול התעניינות, וממלמל: “שולחן כתיבה, מיטה זוגית - חשמלית? (אני עונה בצער: לא), ארון - איקאה? (אני עונה בצער רב עוד יותר: כן), שידה קטנה. בוא נגיד... 12" (אלף שקל. הוא חוסך בדיבור). רגע, את המאוורר תקרה הוספת? אני שואל בתקווה. בדיוק החלפנו את כל המאווררים בבית. “נוסיף בסוף", הוא נאנח בקוצר רוח. “טוב, יש עוד חדרים?". בטח, יש הרבה! “מה זה הרבה? חמישה?". כן, ויש גם יחידה נפרדת שהיא משרד... “אז נגיד חמישה וחצי", הוא קוטע אותי. למה וחצי? הוא גדול, בוא תראה. בוא!
מישהו ממש מוזר מדבר מתוך הגרון שלי. אני נוהג לראות בעצמי אדם לא חומרני במיוחד. וכך ניתן לומר גם על אשתי שתחיה. בהתאמה, רוב תכולת הבית שלנו - בן ה־17 - עונה על ההגדרה הקלאסית “פונקציונלי". הגדרה שבימי שלום לא מטרידה אותי כהוא זה, אבל כרגע, בשבתי לצד השמאי המשועמם בעולם, הופכת פתאום לכמעט מבישה. אז מה, אני שואל את עצמי, בעודנו מטפסים לקומה השנייה (“המדרגות משיש?". ברור שמשיש!), זה כל מה שצברת לאורך 54 שנות חיים? תכולת בית כל כך גנרית, עד שאפשר לצלם פה בקלות דרמה על משפחה ישראלית - כל משפחה ישראלית? (רגע, את המאוורר תקרה פה הוספת? “אמרתי לך כבר, מאווררים בסוף").
בשלב הזה, משולהב לחלוטין בניסיון להוכיח את ייחודי, אני שולף ביד רועדת את האוצר המשפחתי. הקראון ג'ול של בית להב. ביצת פברז'ה היוקרתית של כל חבל מודיעין. הלא הוא צמיד הזהב שאשתי ירשה מסבתה המנוחה. זה 18 קראט! אני מכריז בחגיגיות, תוך שאני מניח את שכיית החמדה למולו. “ראיתי", הוא ממלמל שוב, ומניח את התכשיט על משקל נייד שהוא נושא איתו. ואז רושם משהו בפנקס. כמה, כמה? אני שואל בציפייה. הרבה יותר מתוך רצון להרשים אותו, מאשר להבין את ערכו האמיתי של הצמיד. “7, 8", הוא מפטיר בזלזול. “התנור הזה קטליטי?", מה אמרת? אני שואל בתמיהה. “הוא מנקה את עצמו?". לא... אנחנו מנקים אותו. “1,500. הלאה. יש עוד משהו חריג בבית?". את המאווררים הכנסת? אני שואל. לראשונה, במרוצת מחצית השעה האחרונה, הוא נעצר ומסתכל לי בעיניים. כמעט בהתעניינות. “אתה, מה יש לך ממאווררים, אתה?". לא יודע. זה גם... רכוש. “בסדר נו. כמה יש? חמישה?", שישה. “שישה. כל אחד 700 נגיד?". לא, 1,000! אני מכריז בניצחון. השקענו במאווררים יקרים! “בסדר, 1,000. טוב, אדוני, אני סיימתי פה, תקבלו כבר הודעה מחברת הביטוח".
וכך הוא יוצא, בהילוך משועמם. כמובן. מותיר אותי נבוך ומבולבל. רק אחרי כמה דקות הרגליים גוררות אותי מעצמן למדף של אלבומי התמונות. ומזכירות לי, ביונה וולכית, שאדם צובר זיכרונות כמו נמלים.
על הסכין
- הכותרת “גל חום קיצוני" כבר לא מספיקה כדי לגרום לקליקים, אז נותנים לגל הזה שם. משל היה סערה חורפית. שגם היא, במונחים ישראליים, לא יותר ממה שקראו לו פה פעם “יום חורפי". אני לא מזלזל בטענות ההתחממות הגלובלית, אבל אין סיבה להכניס את הציבור להיסטריה ביחס לתופעה רווחת, שבעבר פשוט כינינו אותה - שרב.
- אחת הסיבות המרכזיות לשביתת השחקנים ההיסטורית בהוליווד היא דרישה מצד השחקנים לעגן בחוק את כל סוגיית הבינה המלאכותית. טכנולוגיה שעשויה לשנות את גופם וקולם של שחקנים, “להחיות" שחקנים מתים, ובאופן כללי לייתר את השימוש ברבים מהם. אנחנו על ספה של מהפכה מפחידה ומאתגרת במיוחד, ואני לא מתכוון לרפורמה המשפטית.
- "סנגור במבחן" (נטפליקס), שגיבורה הוא סנגור פלילי מלוס אנג'לס שפותר קייסים מסובכים, בבית המשפט ובחייו, היא סדרה של פעם במובן הטוב. מציעה בידור אינטליגנטי, כתוב ומשוחק היטב, עם הרבה טוויסטים בעלילה ומעט יומרות. העונה השנייה, שעלתה עכשיו, ממשיכה את אותו קו ואף משביחה אותו.