1. באים אליי אנשים טובים שרוצים שאסביר להם במילים פשוטות, לא של פרופסורים, “מה זה מידת הסבירות… עילת הסבירות… אנחנו לא מבינים שפה גבוהה ומשפטית", אומרים לי אותם אנשים טובים.
“אני אנסה להסביר", אני משיב להם. “תחשבו על שני מינויים: ראש הממשלה בנימין נתניהו ממנה את השר דוד אמסלם לשר האחראי על הוועדה לאנרגיה אטומית, שזו עובדה קיימת. עכשיו, כל אדם בר דעת מבין שאמסלם חזק בהכנת מרק שעועית, אבל הבנה בענייני כורים גרעיניים זה לא הדבר הבולט בארסנל הידע שלו. זה מינוי בלתי סביר, שאי אפשר יהיה לעתור נגדו לבג"ץ ולדרוש שראש הממשלה יבטל את המינוי.
"תארו לעצמכם ששר התרבות מודיע שהחליט למנות את פעיל הליכוד איציק זרקא לאחראי על הנצחת זכרם של קורבנות השואה, אחרי שקילל וגידף והילל את השמדתם ואיחל וייחל שהאשכנזים שנשארו ילכו גם הם בדרך אחיהם באירופה. סביר? לא. אבל המינוי יהיה אפשרי, כי בית המשפט לא יוכל לבטל את ההחלטה הזו, כי מינויים של שרים ונבחרי ציבור לא יהיו ניתנים לשפיטה. הבנתם?".
אגב, הפעיל איציק זרקא, אחרי שהזהיר ואיים שהוא מחזיק בטלפון שלו דברים שעלולים לזעזע את המדינה ולגרום להרבה בכירים שהוא הריץ לא לישון בלילה, לא נחקר עדיין על הסודות האפלים שהוא לכאורה מחזיק, וגם על אמירותיו לגבי השמדת היהודים בשואה ולגבי מה רצוי לעשות באשכנזים השמאלנים הבוגדים שעדיין נושמים. הוא טרם נעצר ונחקר, אף שדבריו מהווים עבירה על החוק.
אנשים פשוטים וטובים לא מבינים מה קורה פה. הם לא מבינים איך יכול להיות שראשי המוסד, השב"כ רמטכ"לים לשעבר, מפכ"לים לשעבר שעד לא מכבר היו מוגדרים כ"מלח הארץ" ו"טובי בנינו", הפכו עכשיו להיות “בוגדים", “שמאלנים", “אנרכיסטים", “פורעי חוק" וגם “עבריינים".
איך זה קרה, שואלים האנשים הפשוטים והטובים שזוכרים את הססמה “הטובים לטייס", שכאשר מאות טייסים מעיזים לומר את מה שהם חושבים על ההפיכה המשטרית, הם נעשו “הרעים", ויש קולות רבים הקוראים לזרוק אותם מהצבא.
הם לא מבינים איך קרה פתאום שלוחמים נועזים, צל"שניקים מסיירת מטכ"ל, משייטת 13, ממגלן ומשאר יחידות הקומנדו מרימים ראש וזועקים "עד כאן" ומכריזים - אנחנו לא נתנדב לשרת במדינה שהופכת לנגד עינינו מדמוקרטיה לדיקטטורה. הם תוהים מי אחראי לשינוי הדרמטי שמתחולל במוחם של אנשים וגורם להם לצאת לרחובות להפגין במשך חודשים ארוכים.
יש אנשי קונספירציה עתירי דמיון, שטוענים שאנשי המחאה עברו שטיפת מוח באמצעים מתוחכמים שבלתי ניתן לעקוב אחריהם. ישנם דוקטורים שטוענים שהתפרץ אצל המוחים והמפגינים נגיף ההגמוניה, שנתגלה על ידי מדענים לא מזוהים במוחותיהם של יוצאי אשכנז. מרחיקי לכת טוענים שארגוני פשע הפועלים במסווה של ארגונים חברתיים, דמוקרטיים והומניים השקיעו מיליארדים כדי לרכוש את שירותיהם של פעילים חברתיים, והמוחים והמפגינים מקבלים שכר עתק מדי חודש על פעילותם בישראל.
האדם הפשוט והטוב מבולבל. הוא משתאה, כבר לא יודע למי להאמין, מי משקר, מי דובר אמת, מי רוצה בטובת המדינה ומי משרת אינטרסים זרים, מי פועל למען כסף, כוח וכבוד ומי פועל למען צדק חברתי, אנושי, מוסרי.
2. ראובן, שעובד כשומר בחניון ליד הנמל, שואל אותי תוך שהוא אוחז בזרועי הימנית בכוח, “תגיד לי את האמת, שמעתי שירדת על דודי אמסלם בעניין הטייס הזה אודי אורי. הוא אמר בכנסת שיש לו רק שריטה קטנה ליד העין ועשו מזה עניין גדול".
“ראובן", אני אומר לו, “צלצלתי לאבי שושן, דובר בית החולים איכילוב, לברר מה מצב העין של אודי אורי. גם אמסלם היה יכול לעשות את זה, והוא היה מקבל את התשובה שאני קיבלתי. ואם היה בן אדם הגון, היה מתנצל".
אודי אורי עבר שני ניתוחים בעין בשבוע שעבר, בסוף השבוע הייתה החמרה והוא נותח בתחילת השבוע בפעם השלישית. את הדברים האלה אמר לי שושן הדובר. מאחר שגם אני מטופל במחלקת העיניים באיכילוב ויש לי שם קצת קשרים, צלצלתי לבדוק מה סיכויי ההחלמה שלו. בתשובה אמר לי גורם רפואי בקול עצוב, “אודי יהיה לקוח קבוע אצלנו, הוא כבר לא יראה 6:6". שמעת, אמסלם?!
3. בתקופה האחרונה יוצא לי לנסוע שלוש פעמים בשבוע במונית לאולפנים של ערוץ 13 בנווה אילן בקרבת ירושלים. נסיעה שביום שבת לוקחת כ־40 דקות, אורכת באמצע השבוע בשעת אחר הצהריים כשעה וחצי, לפעמים יותר. זה סיוט, זה מתיש, זה מעצבן, זה מוציא את החשק להיכנס למונית ולנסוע.
אני מביט מהחלון על הרכבים התקועים משני צדיי בפקק. רוב הנוסעים מדברים בפלצפון או שולחים הודעות או מקבלים הודעות. כל שנייה אני עד לכמעט תאונה, לעתים גם עד לתאונות ממש. אומנם נזק בלבד, אבל עצבים אללה יוסטור.
אני רואה אחוז אימה נהגים שעושים סללום ועוברים מנתיב לנתיב בלי לאותת, אני רואה רוכבי אופנועים שמקבלים ג'ננה ומרימים את הגלגל הקדמי תוך כדי דהירה, אני מבחין בהמון מכוניות שמשום מה אין להן אורות ברקס. אין יום שאני לא קולט עשרות נהגים שנוסעים על הכביש בצד הימני המיועד למקרי חירום.
דבר אחד אני לא רואה בנסיעות האלו: אני לא רואה שוטרים שאוכפים את החוק. ואם כבר מדברים על פקקים, איך אפשר בלי שירם הנפלא של יהודה פוליקר ויעקב גלעד - “בפקק האינסופי":
זה בוקר עצבני
אני מחכה שיעבור הכל מולי,
אני והמכונית שלי תקועים
בתוך הפקק האינסופי.
עיר בלי הפסקה, מדינה בהמתנה
מיד הפרסומות, אחר כך לך תדע
שמש בוקר מסנוורת
ונועצת בתוכי שיני זהב,
הרי החדשות הישנות,
אותן שריפות, אותו שרב.
אותם שירי מולדת
ודיבורים על מלחמה,
אין שלום, אף פעם לא היה
בוקר טוב לשלדים בארונות
לשדים בקופסאות
לא ניקח ללב ולריאות
בוקר טוב ליושבים על מזוודות
לנופלים בין הכיסאות
תמיד הכי קשה, זה לחכות
סטיקרים וסיסמאות
אומרים לי איך ומה לקנות,
כתובות על הקירות אומרות לי
על מה למות, על מה לחיות.
עונה לטלפונים ומקשיב להודעות
נמאס לי לחכות ולחכות
בוקר טוב......