הכלל התלמודי קובע: "ברי ושמא – ברי עדיף". ובתרגום לעברית מדוברת: כשמתלבטים בין משהו בטוח למשהו המוטל בספק – יש להכריע לטובת הבטוח.
ההסתדרות הרפואית בישראל (הר"י) אמורה להיות הסתדרות מקצועית ולא פוליטית, אבל רבים מחבריה וראשי האיגודים שבה לוחמניים מאוד במאבק נגד הרפורמה המשפטית. הם משוכנעים כי הם זכאים לשעבד את כל המערכת הרפואית למאבק הפוליטי, ובדרך – לקחת כבני ערובה את החולים.
לשיטתם: אם לטייסים מותר להיות סרבנים ולא להגן על מדינת ישראל – גם לרופאים מותר לפגוע בחולים שלהם. הגדילו לעשות, לקלון ולחרפה, 200 רופאי מילואים שהודיעו כי יפסיקו לשרת. בגידתם של הללו כפולה: גם כרופאים - בשבועת הרופא, וגם כחיילים - ברעיהם לנשק, שיישארו בשדה הקרב ללא סיוע רפואי.
השבוע שוב קיימה ההסתדרות הרפואית שביתת אזהרה נגד הרפורמה המשפטית. וכיוון שבעצם לא קרה הרבה מאז ההשבתה הפראית הקודמת – חיפשו תירוץ חדש, ולכן הודיעו כי הם נאבקים נגד החקיקה לצמצום עילת הסבירות. בין השאר הם התפרסו בכניסה לבית החולים שיבא, ונשאו שם נאומים בגנות הרפורמה.
כשהגיע חולה בכיסא גלגלים ודרש מהנואמת שתסביר לו מהי עילת הסבירות – השתיקו אותו בדחיפות ובצעקות "תסתום! אתה בכלל צריך להיות במחלקה!". כי כידוע – בית החולים הוא לא של החולים. הוא של הרופאים, בדגש על מתנגדי הרפורמה.
השובתים אומנם הבטיחו כי לא יבוטלו טיפולים חיוניים, אבל בשעות ההשבתה לא התקיימו פעולות במרפאות, במכוני האבחון והדימות. מה זה אומר למשל? ברוב חלקי הארץ המתנה לרופא מומחה או לבדיקת MRI נמשכת חודשים אחדים. אם לילד נקבעה בדיקה כזו בגלל כאבי בטן מתמשכים ועתה תידחה הבדיקה בחודשים אחדים – כשייבדק סוף־סוף, עלול להימצא גידול במצב שכבר אי אפשר לנתחו. ה
הסתדרות הרפואית, שהחליטה לערבב פוליטיקה ברפואה, הבטיחה אומנם לא לפגוע בטיפולים הדחופים – אך אין היא יודעת, ואינה רוצה לדעת, את שם החולה שהיא אולי דנה למוות בגלל רצונה להשתלב במחאה.
עמיתה ותיקה שלי (מן העת שעבדנו יחד בהדסה), פרופ' עידית מטות, הייתה מהלוחמניות ביותר בדרישה להשבית את שירותי הרפואה. בכנס הר"י אמרה: "אני מעדיפה למות בשל נקיטת פעולה מאשר למות מחוסר פעולה". היא זכתה לתשואות, אך גם היא יודעת שלא את חייה היא מסכנת בשביתה, אלא רק את חיי החולים.
# # #
ראשי הר"י חשו כנראה כי הציבור אינו מזהה כל קשר בין צמצום עילת הסבירות לבין פגיעה ברפואה. לכן הם הטילו - כנראה בחיפזון - על כמה חברים לספק להם נקודות טיעון ופרסמו עלון מעוצב, ובו שמונה נקודות, המוכיחות לדעתם מדוע צמצום עילת הסבירות ימיט אסון על הרפואה בישראל. למען כבוד מנסחי הכרוז אני מעדיף לחשוב שהם בטוחים שאתם אידיוטים ולא תבינו שמבלבלים לכם במוח.
גילוי הדעת מסביר מדוע בתחומי הרפואה המגדרית, בריאות הציבור, האשפוז הפסיכיאטרי הכפוי, סדרי העדיפויות ברפואה הדחופה, מדיניות הדיווחים לגורמים שונים על חולים, פיטורי רופאים, תרופות מאריכות ומצילות חיים והמחקר הרפואי – צמצום עילת הסבירות יהרוס את הרפואה. שר הבריאות יוכל להתעלם ממחקרים מדעיים בנושאי מגדר, ליישם מדיניות לא מקצועית, למנות לתפקיד פסיכיאטר מחוזי "איש מטעמו" שיוכל להורות על אשפוז כפוי של מתנגדי משטר כמו בדיקטטורות מוכרות.
השר גם יכול לקבוע כי בחדרי מיון יטפלו קודם ביהודים ורק אחר כך בערבים, להורות לרופאים לדווח לשר על הריונות, נטיות מיניות ובעיות נפשיות של חולים, להטיל עונשים על רופאים ואפילו "לקבוע אי־כשירות שלהם", להפעיל לחץ על רופאים שלא לספק תרופות יקרות, ולהעדיף חיסכון על פני טובת המטופלים, ולהטות באופן פוליטי מחקרים רפואיים - מה שיוריד את קרנה של ישראל בעולם, ויצמצם השקעות במחקר.
שנים רבות אני עוסק ברפואה, גם בצבא, גם בבית החולים, ואפילו כמחוקק בכנסת. ואני נשבע שלא קראתי אוסף הבלים מרוכז ותמציתי כל כך על דף אחד. בבחינת מעט המחזיק את המאום. כל משפטן מתחיל יכול גם להפריך את טענות ההבל הללו.
הר"י טוענת כי לאחר צמצום עילת הסבירות – כל העוולות הללו עלולות להתרחש. אבל לבתי משפט אין כל נגיעה ברוב הנושאים הללו, ואם כבר יגיעו לפתחם – אין שום צורך בעילת הסבירות כדי לאשר או לפסול אותם. בתי המשפט יקבעו, לא מטעמי סבירות, אלא על פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי וחוק זכויות החולה, כי טיפול רפואי מסוים הנמצא בסל חייב להינתן לחולה - וכי אסור להעדיף חולה יהודי על פני ערבי, כי החוק אוסר אפליה. לא כי זה לא סביר.
וכך בענייני מגדר, ואם פסיכיאטר מחוזי ישלח מתנגד משטר לאשפוז כפוי, יכול המאושפז לערער בבית משפט, והמדינה תצטרך להוכיח כי הנ"ל משוגע המסכן את עצמו ואת סביבתו. ואם לא תצליח – ישוחרר. בלי להטריח את הסבירות כמובן.
ועניין הדיווחים? כמה חול אפשר לזרות בעיני הציבור? החוק מסמיך כבר היום לדרוש דיווח מרופאים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ודומיהם במקרים של הפרעות נפשיות, התמכרויות, אלימות ומחלות מידבקות שונות לצורכי בטיחות בדרכים, רישוי כלי נשק או לבקרת מחלות מידבקות.
החוק קובע שאזרח רשאי לעשות כל מה שהחוק אינו אוסר, ואילו המדינה יכולה לעשות רק מה שהיא מוסמכת לעשותו. ולפיכך, לא מטעמי היעדר סבירות לא יוכל שר הבריאות לדרוש דיווח אחר – אלא בהיעדר סמכות.
ומי שטוען שצמצום הסבירות יאפשר למנהלים רפואיים להפעיל לחץ לא להשתמש בתרופות או אמצעי אבחון יקרים - מתעלם מהמציאות. הרי זה מה שקורה בבתי החולים ובקופות יום־יום.
במשרד הבריאות פועלת "נציבות תלונות הציבור לענייני חוק ביטוח בריאות ממלכתי", והיא קובעת אם קופת החולים התחמקה מחובתה לספק תרופה או שירות. ואם יתגלגלו הדברים לבית משפט – לא בעזרת הסבירות יוושע החולה, אלא בעזרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי וחוק זכויות החולה. אז שהר"י לא תבלבל לכם את המוח.
# # #
הנקודה האחרונה שהר"י מונה בטיעוניה היא "הטיית מחקרים. התערבות פוליטית במחקרים תדרדר את מעמדנו בעולם, ותרחיק חברות בינלאומיות". וכאן אנו מגיעים להשוואה האיומה שערכו כמה רופאים בין ישראל היום לגרמניה 1933. שם ערכו "מחקרי גזע" מופרכים – ואף כאן צפויים מחקרים כאלו. רק מוחות מעוותים ונטולי כל יכולת השוואה, למשהו שהוא לא רצח העם היהודי, יכולים להוליד תירוצים מעוותים כאלו.
אבל העיקר הוא בעיקרון. כל רופא לומד כלל ראשון: PRIMUM NON NOCERE: "בראש ובראשונה אל תזיק". אל תפגע בחולה. כל הטיעונים המופרכים שהביאה הר"י מביעים חששות, טיעוני שמא ואולי, לתרחישים היפותטיים שאינם קשורים לעילת הסבירות. שום דבר מהדברים הללו עדיין לא קרה. מה שבטוח הוא ששביתת רופאים פוגעת בחולים.
פרופ' גילי רגב, ממנהיגות ההשבתה בשיבא, אמרה השבוע: "אני יודעת שתהיה פגיעה בחולים". זה – הוודאי. זה יקרה לבטח. היא ועמיתיה, שבוגדים בשבועת הרופא שלהם, בטוחים שהחששות שלהם מנזק עתידי למערכת הרפואה מצדיקים כבר עכשיו פגיעה בחולים.
אבל הכלל קובע: ברי ושמא – ברי עדיף. ובמצב שנוצר – גם בריא עדיף, כי לא טוב להיות חולה בשעה שההנהגה המקצועית של הרופאים גוררת אותם לשדה הפוליטי על חשבון החולים.