הגעתי ב־18:45 וציפיתי לראות בשעה הזאת יותר קהל. הייתי צריך להקדם עד קריית הממשלה כדי לראות צפיפות בשעה הזו. בדרך מוכרים בייגלה, מים, וגם שלט ״קולה זירו למען הרפורמה״. מוכרים גם זמבורות.
אני לא אוהב זמבורות ומגפונים. איש לידי צועק במגפון דברים לא כל כך יפים על פנסיונרים עם חיתולים. "תדבר יפה", אני צועק לו. הוא עוצר, מקשיב, מכיר, מחמיא וגם מצטלם איתי, וחוזר לצעוק במגפון - "אמרו לי לדבר יפה, אנחנו נעביר את הרפורמה בדיבורים יפים". סביבי אנשים עם דגלים שמתנופפים על מקל במבוק. בהפגנות הימין אנשים מביאים דגלים מהבית והם נישאים על מקל של מטאטא, אבל ברור מכמות הדגלים של במבוק, שהישראלים התומכים ברפורמה יודעים להעריך גם דברים יפים שנמצאים בהפגנות נגד הרפורמה.
ב־19:15 הרחוב מתמלא גם עד אל המקום שבו אני יושב, ונעשה צפוף סביבי. מפגינה מספרת לי שהמחאות נגד הרפורמה מזכירות לה את הנאום של אשלי ב"חלף עם הרוח" שבו הוא מקונן על אובדן הערכים של הדרום והוא אומר שזה "סוף התרבות כמו שאנחנו מכירים אותה ואני מפחד". ככה היא רואה את העצב של מפגיני המחאה על אובדן האחוזות ומוקדי הכוח שלהם. שיחה ספרותית מעניינת במקום שבו לא ציפיתי לשיחה כזו. היא אפילו מוצאת לי את הציטוט באנגלית.
יש בהפגנה הזאת הרבה שלטים – "אנחנו עם אחד", "אחים אנחנו", "אהבת חינם", ואכן השיר שמושמע הוא למען אחי ורעי. מפגין אומר לי: "בניגוד להפגנות של השמאל". השעה 20:00 ועוד ועוד זורמים, את ההערכות המספריות תיתן המשטרה או ימציאו הממעיטים או המגזימים. הנאומים מתחילים. וכרגיל רוב המפגינים לא שומעים שום מילה בגלל עוצמת היתר של הרמקולים.