חם למות ורע פה עכשיו. אלו ימים מהגיהינום, ממש על פי ההגדרה המילונית. הגוף והנשמה נצלים. אין חשק לכלום. מביטים במסכים וחוטפים דיכאון מגלי השנאה. בוהים בדיווחים, ולא מאמינים כמה עמוק הבור שנקלענו לתוכו, ואני די בטוח שאנחנו רק בתחילת הדרך. צפויים לנו פיצוצים, משברים חוקתיים ואלימות - השם ירחם. 

במחאה מתכוננים להעלות הילוך: "עוברים לשלב ההתקפה נגד הדיקטטורה"
סקר חדש חושף: כמה סבורים שהמשבר יסתיים בפשרה ומה הציון שמקבלת הממשלה?

מאות אלפי אנשים מסתובבים עם אקדחים טעונים, והרגל קלה על הדוושה. בני נוער יורקים על מבוגרים, מפגין פוגע ברכב שבו נוסעים גם ילדים, אדם דורס באכזריות מפגינים, מרססים בגז מדמיע ומקללים - אילו קללות, האוזניים תצילינה. רחם עלינו. כרגע הנתיב שמוביל לפתרון נעלם, ובאופק יש רק עוד ועוד זעם. אין שיח אמיתי. הכל אמוציות ועיוורון. אוטמים אוזניים ולב: מישהו טוען לפעילות וחקיקה בלי קונצנזוס, וברגע שזה על השולחן, אחר מזכיר את ההתנתקות. דיון בין חירשים. 

ההתנתקות הייתה אירוע נורא. החלטה שנעשתה מסיבות פוליטיות הישרדותיות של אריק שרון המנוח. היא בוצעה ללא הרגישות הנדרשת, בלי להבין או לפחות לנסות להבין את עומק המשבר שחווה הצד שעוקרים אותו מביתו. וזה כמובן אחרי הכותרת הרועמת “דין נצרים כדין תל אביב", שבקצה שלה עמד מקיאווליזם ציני טהור. 

את תחושתי לגבי המהלך ההוא העברתי היטב בראיון שערכתי בזמנו עם גלעד שרון. מוזמנים לצפות בו בארכיון N12 במסגרת התוכנית “אנשים". על העסקה ההיא שילמו אנשים ביוקר. רבים עדיין נושאים צלקות. ובכל זאת, האם אותו אירוע רע מלפני שנים צריך להיות נקודת המוצא לשיח עכשיו? נקמה ואצבע בעין לא מובילות לשום דבר טוב, רק לעוד שנאה ולעוד כאבים שלעולם לא יחלפו ולעוד רצון לנקם. מדוע עוולת עבר איומה צריכה לעצב את ההווה? 

מי שלא חווה את הרגע הזה כנראה שלא יוכל להבין את עומק הכאב, אבל גדולתנו היא ביכולת לקום מטרגדיות, ללמוד מהן ולנסות לדאוג שהן לא תחולנה על אחינו. זו ישראליות אמיתית. 

דוגמה נוספת: מעלים שאלה בדבר אכיפה אלימה, ואז משיבים בטיעון שנוגע ל"אכיפה בררנית" ומבטלים לחלוטין את הסוגיה שנדונה, בלי שום הזדהות כלפי הנאבק הנוכחי ובלי גרם מחשבה לוגית. פשוט נוקמים.

אני כבר שנים מביע קול רם וברור נגד האלימות שמופנית כלפי החרדים. יצאתי, במחיר אישי לא מבוטל, נגד השנאה היוקדת שמכוונת לסקטור הזה. מה שחרדים חטפו וחוטפים בהפגנות זה זוועה. צריך לשנות את זה. לקבוע נהלים אחרים. לראות אנשים סופגים בעיטות ומכות כשהם על הרצפה זה מרסק ולא תקין.

אבל מדוע שהאלימות הזאת תמשיך להיות מיושמת כלפיהם וכלפי אחרים? לא למדנו משהו? התפיסה של “הם חטפו, אז מגיע למוחים", לא מצמיחה דבר טוב. רק, שוב, עוד נקמה ושנאה ובסוף תהום. כדאי ללמוד, לצמוח, לחמול ולהתייעל. אולי אין זה מקומי. אולי אני צריך לשתוק. כי מי בכלל מקשיב בימים האלה, בוודאי שלא לפישר קטן שכמוני. אבל אני מרגיש חובה, אף על פי שקולי חלוש. חשוב לנסות ליצור מחדש אמון וקשר. 

היה רגע כזה קטן במהלך הימים האחרונים שהונצח בידי העיתונאי חיים ריבלין, שבו תומכי הרפורמה ומתנגדיה פגשו זה בזה תוך תנועה על מדרגות נעות. פתאום אחד הושיט יד והיה כיף ולחיצה, ואחר כך אחר ביצע מחווה ונענה. הכל רגיל וטבעי, כשם שקורה כשחברים הולכים לראות כדורגל או מופע יחד. לרגע עמדה תקווה באוויר. תחושה שיש עם מי ועל מה לדבר - לזה אנחנו זקוקים כעת. לא לייאוש, לא למדון ולשמחה לאיד. רגישות ופתיחות. 

אם לא, מה שיתפוס תאוצה נוספת (וכבר תפס תאוצה) הוא רעיון ההיפרדות. רעיון מרסק. מצד אחד מדינה חילונית, ומהצד השני מדינה שמתנהלת על פי דין תורה. אחת ממוקמת בתל אביב ולווייניה, ואחרת, בירושלים וביהודה ושומרון. שתי מדינות שפעם היו עם אחד וסופן לשחזר את ההיסטוריה העגומה שלנו. 