יהודה ושומרון במצב רתיחה. מרחק נגיעה מהתפוצצות. גם כאן, בימים רגילים הממשלה הייתה יוצאת בצעדי קירור דחופים. בימים אלה, היא מדרבנת חימום מואץ. ככה זה כשגדולי הפירומנים מכהנים בה. האירוע בבורקה, שבו נהרג פלסטיני צעיר, משקף את המציאות הקשה. החקירה עוד לא הסתיימה ולא ברור מה בדיוק היה שם. מצד שני, לא באמת חשוב אם זה היה רצח של פלסטיני על ידי פורעים יהודים או רועי צאן שהסתבכו ונקטו הגנה עצמית. לא זה העניין. הסיפור עמוק ומהותי הרבה יותר.
מדובר בשיטת פעולה של מתפרעי הגבעות, שיטה שהולכת ותופסת תאוצה בשנה האחרונה מסיבה פשוטה: אין מי שיבלום אותה. משטרת מחוז ש״י לא קיימת. במקום שבו הייתה פעם משטרה, יש עכשיו כנופיות שנשאבות לוואקום מוחלט. ריק. סד״כ מוגבל, יכולות עלובות, פיקוד נרפה שמכרכר סביב השר וממתין לקידום ראוי, כל אלה הפכו את גבעות שומרון ויהודה לסוג של שטח הפקר. לא אני אומר את זה. אנשי המקצוע אומרים את זה.
מדובר ברצף של מספר גדול של מאחזים לא חוקיים שאף אחד כבר לא מנסה לפנות. מרוכזים שם מאות צעירים משיחיים, שטופי מוח. הם מייצרים לצה״ל אתגר בלתי אפשרי: לאבטח אותם. הסד״כ של צה״ל לא מאפשר את זה, גם כשמדובר ב־20 גדודים. השמיכה קצרה. במצב שנוצר, חבורות הגבעות הללו עושות מה שעולה בדעתן. אין שם צבא שיגן עליהם, ואין שם משטרה שתמנע מהם להפר חוק. איש הישר בעיניו יעשה. הם נוהגים על ״משטובות״, מכוניות מאולתרות משלדות שהובאו מכאן, מנועים שהוצמדו משם, ומשוטטים במרחב בחופשיות. לא בודקים רשיונות, ואם יבדקו, פעמים רבות לא ימצאו. המערב הפרוע, על סטרואידים.
רוב הצעירים האלה מוגדרים רועי צאן. זה האליבי המושלם. אם בדרך כלל רועה צאן מסתובב עם 300 כבשים, הרי שהחבר׳ה שלנו שינו את יחס הרועה/כבשה שינוי מהותי. אצלנו מסתובבים עשרה רועים עם 30 כבשים. הם לא ירעו את צאנם סמוך למאחז הלא חוקי שלהם. הם יתקרבו ככל האפשר לכפר הפלסטיני הקרוב. הם לא חוששים מחיכוכים. להפך. הם מביאים איתם חפצים שונים, כפפות, חומרי בעירה. כל מה שכל רועה צאן ראוי לשמו מחזיק בכיס האחורי שלו.
ואז, כשנוצר החיכוך, הם לא מתקשרים למשטרה. הם לא מתקשרים לצבא. הם מתקשרים לחברים במאחזים מסביב. מזעיקים ״תגבורת״ לרעיית הצאן. כך נוצרות התקריות דוגמת זו שאירעה בשבת ליד בורקה. הפעם זה נגמר עם הרוג וכמה פצועים (אחד מהם בצד שלנו). בפעם הבאה זה יכול להיגמר עם חמישה הרוגים ועשרות פצועים. או שני חטופים. או אינתיפאדה.
כל זה קורה באווירה תומכת ואוהדת. אם פעם, פורעי החוק האלה היו מיעוט מוקע ומוקא בשולי הדרך, הרי שהיום הם כבר משוטטים במיינסטרים. יש להם שרים וח״כים, יש להם גיבוי, הם הריבון. כשח״כ קיצוני מבקר את אחד החשודים במהלך מעצרו ויושב איתו בארבע עיניים, זה נראה טבעי. את העצורים מהצד השני, הפלסטיני, אף ח״כ לא מורשה לבקר. אלה (שלנו) מובאים בפני שופט ומשוחררים למעצר בית. שלהם מובאים בפני בי״ד צבאי. אין לדבר הזה שום שם אחר, למעט אפרטהייד. עד היום, היינו מוגנים מהכרזתנו כמדינת אפרטהייד בשתי חגורות הגנה: ממשלות שפויות שניהלו מערכות יחסים מועילות עם העולם הנאור מכאן, ומערכת משפט עצמאית והוגנת מכאן. היום, איבדנו כבר את השכפ״ץ הראשון (ממשלה), ואנחנו בדרך לאבד את השני.
בין לבין, ממשיכים באי כוחם של אותם מופרעי גבעות לטנף את צה״ל והשב״כ. ח״כים מישירים פניהם למצלמה וטוענים שהשב״כ וצה״ל ״מכילים״ את הטרור הערבי, לא לוחמים בו באמת. אין לתאר את החוצפה המטורללת הזו. בעודם מטנפים את הלוחמים, השב״כ וימ״מ מחסלים חוליית טרור פלסטינית בדרך לפיגוע במבצע שנראה כלקוח מסרטי מלחמה של פעם.
צה״ל, השב״כ, הימ״מ ויחידת המסתערבים של המשטרה נכנסים ויוצאים בקסבות ובמחנות הפליטים בתדירות שבה ״השרה״ מאי גולן מקללת. אבל לקיצונים, שלא יירגעו עד שהכל כאן יבער, זה לא מספיק. שום דבר לא מספיק להם. פעם, נתניהו נזהר מהחבורה הזו כמו ממגיפה. עד לפני כמה חודשים, הוא עוד סירב להצטלם עם איתמר בן גביר. יש מצב שבקרוב בן גביר יימנע מלהצטלם איתו.