בעיצומו של שיח החירשים המר והמקוטב שבו אנו נתונים בימים אלה סביב הרפורמה במערכת המשפט, הזכירה ההסתערות של כל התקשורת, כולל ערוץ 14, על ארי שמאי, את השיח הציבורי התזזיתי והנסער בעקבות רצח רבין.
תזכורת אחת לדוגמה: מי שהתמיד אחרי הרצח למתוח ביקורת על הסכמי אוסלו, שם נפשו בכפו - שמא התקשורת תטביע במצחו אות קין כמו היה שותף לרצח. היה זה בשם הנרטיב שפותח אז, שעל פיו היעד לכדוריו הקטלניים של הרוצח היה לא האיש יצחק רבין, אלא מורשתו. מכאן שמי שיוצא נגד "מורשת רבין" הוא חלק מ"הציבור המסית", שהוא הרוצח האמיתי, בעוד יגאל עמיר היה רק השליח, תוצר של "ההסתה".
לכן כל מי שהתמיד בהתנגדותו להסכמי אוסלו לא הורשה לבוא בקהל האבלים גם על "רצח הדרך". ומי שהתעקש בכל זאת, חרף התנגדותו העזה להסכמי אוסלו להתאבל מרה על רצח ראש ממשלה, שגריר, רמטכ"ל ולוחם במלחמת הקוממיות, נשלח להתאבל בבית מול הטלוויזיה. כי לכרטיס כניסה לקהל בעצרות לזכרו היה רק מי שמתאבל גם על רצח "הדרך".
עם זאת מתחייב לומר גם כי סמוך לרצח ניתן היה להבין את זעמם הדורש פורקן של המאמינים בדרכו הפוליטית של רבין, שעולמם חרב פעמיים. עד גבול מסוים ראוי היה גם להבליג ולהכיל. הבעיה היא שבמקומותינו זה אף פעם לא עד גבול מסוים. לכן נשלח למעצר אזרח שעמד בתור בבנק ובתשובה לשאלה מי הבא בתור, פלט בבדיחוּת, תפלה מאוד, אבל בבדיחות: "פרס...".
בהמשך לניתוח המעמיק והיסודי, כרגיל, של קלמן ליבסקינד בגיליון הקודם של "מעריב סופהשבוע" - ובהיותי אחד מששת המתנגדים שהצביעו בכנסת נגד החוק הפופוליסטי, הפרסונלי, הרטרואקטיבי ובעיקר המיותר, המכונה בצדק "חוק יגאל עמיר" - רואה אני לנכון לשפוך אור מבפנים על המניעים להצבעה לפני 21 שנה. וגם, לצערי, להביע אכזבה מערוץ 14 בגין הצעד הפופוליסטי והמביש שאותו נקט כלפי שמאי.
השמאל נעדר מההצבעה
לא קל לי למתוח ביקורת על ערוץ 14 בימים אלה, אבל כאשר ינון מגל ושי גולדן מתחפשים לאופירה אסייג ולמחרה־מחזיק אחריה אייל ברקוביץ', יש מקום לשאול - על משקל פליאתו הנדהמת של יוליוס קיסר נוכח מחול החרבות הקטלני סביבו - בשייקספירית למתחילים: הגם אתה, ערוץ 14?
איש קרוב סיפר לי השבוע כי הוא מקיים שני חרמות במקביל: הוא עבר לצרוך מוצרי חלב ממתחרותיה של חברת שטראוס בגין הפסקת הפרסום בערוץ 14, אבל במקביל הפסיק ממנהגו להפעיל את כל הטלוויזיות בביתו על הערוץ כדי לשפר לו את הרייטינג. שהרי את דברי ארי שמאי בתוכנית "הפטריוטים" צריך לפרש, בעיקר, כהתרסה בהקשר של ביטול חקיקה פרסונלית.
מותר לבקר את שמאי על השימוש דווקא בדוגמה של יגאל עמיר, כאשר עמדו לרשותו דוגמאות ברורות לא פחות לחקיקה פרסונלית שתחולתה מיידית: החל מחוק אייבי נתן, שאִפשר לתחנת קול השלום לשדר מהים, דרך החוק של יעקב כץ, שאפשר לשופט אשר גרוניס לכהן כנשיא בית המשפט העליון, ועד לתיקוני חוקי היסוד שאפשרו את הקמת ממשלות הרוטציה. אבל האם יש מי שמטיל ספק בכך שכוונת המחוקק, כשהחליט בשנת 2001 שרוצח ראש ממשלה לא ישוחרר לעולם, לא הייתה שהחוק יחול רק על הרוצח הבא של ראש ממשלה?
כאשר החלטתי בזמנו להצביע בכנסת נגד שנראה כהצהרת חוק פופוליסטית ובעיקר מיותרת, האוסרת לקצוב את עונשו של רוצח ראש ממשלה, הייתי בטוח שאהיה היחיד. להפתעתי, הצביעו כמוני עוד חמישה חברים, בהם דוד לוי ומשה ארנס. אנשי שמאל אידיאולוגי בחרו הפעם להיעדר מההצבעה.
סיפורו של החוק לגמרי בנאלי: הצהרת חוק שזרקו לחלל הכנסת כמה ח"כים הצמאים לכותרת, שבמקום להיגנז לאחר שהניבה את הכותרות המצופות ממנה - החלה להתגלגל כמו תפוח אדמה לוהט שגם אלף משפטנים לא הצליחו לעצור בדרך לקריאה שלישית. חברי כנסת הסבירו לאחר שהחוק אושר סופית כי הם חששו להצביע נגד החוק שמא תודבק להם התווית של תומכי שחרור יגאל עמיר.
מיותר להסביר מדוע החוק היה מיותר, שהרי אין שחרור בלי קציבת שנים למאסר על ידי נשיא המדינה. האם מישהו חשש אז או חושש היום שנשיא יחתום על שחרורו של עמיר, או שמא בג"ץ יחליט לשחררו בגין אכיפה בררנית, כי בישראל גם רוצחים משתחררים כעבור כמה עשרות שנים?
תמיד סלדתי ממפגני צביעות נוכח עדרים שועטים. תמיד האמנתי שחבר כנסת צריך להצביע לפי מה שנכון ולא לפי מה שקל להסביר. כך הצבעתי בכנסת העשירית נגד הסרת חסינותו של חבר הכנסת מוחמד מיערי בגין השתתפותו בכנס לזכרו של אחד ממנהיגי אש"ף. דעתי הייתה שזו הייתה פעולה במסגרת תפקידו, ולכן חלה עליה חסינות מהותית שאינה ניתנת להסרה. ידעתי אז, כשהצבעתי נגד הסרת החסינות, שהיא לא תובן ותוצג כתמיכה במיערי, שעליה אשלם מחיר פוליטי כבד במפלגתי, וכך היה. אבל לא הייתי מוכן ביודעין לתת יד להחלטה שחשבתי לבלתי חוקית ופופוליסטית.
הקהל מחא כפיים
לענייננו, ביטול או דחיית תחולה של חוקים שדבק בהם אבק פרסונליות, דוגמת חוק טבריה והנבצרות, פותחים פתח לטיעון שרצה להציג שמאי - שחוק יגאל עמיר אינו חל עליו אלא רק על רוצח ראש הממשלה הבא, וכי עמיר זכאי - על פי הנהוג - לקציבת עונש מאסר העולם שלו כמקובל.
לולא הטאבו המוחלט והכמעט מקודש על כל ניסיון לעסוק במניעיו של יגאל עמיר, ניתן היה לקיים שיח שבו קיימים שיקולים בעד החוק למניעת שחרורו של רוצח ראש ממשלה בלבד. זאת אף שבמבט ראשון הוא קובע כי דמו של ראש ממשלה אדום יותר, לכאורה, מדמו של נשיא, יו"ר כנסת או נשיא בית משפט עליון – או גם מדמה של הודיה פימשטיין ז"ל בת השנתיים, שאביה אלי פימשטיין הטביע באמבטיה כדי לא לשלם לאמה את מזונותיה.
התייחסות למניעיו של עמיר יכולה הייתה לפענח את מה שעוד קרה בשידור בערוץ 14 באותו ערב, נוסף לדברי שמאי והתגובה הצורמת, נוסח אופירה וברקוביץ' לדבריו. הכוונה כמובן לפרץ מחיאות הכפיים בקהל. הטאבו על החיטוט במניעיו של יגאל עמיר יוצר קושי להתמודד עם כך שהיחס בחלקים בציבור למניעיו שונה מהיחס שלהם למעשה המפלצתי, שאין עליו כפרה, שאותו נקט. קשה למוח האנושי להתמודד עם העובדה שבמבחן המניע לרצח, צעדו של עמיר בתפיסתו העצמית היה אלטרואיסטי. עמיר ראה עצמו כשָהיד בפוטנציה המסכן את חייו כדי להציל את המולדת מהסכם שיביא לחורבנה.
לצורך המחשה, צריך לדמיין כיצד היה הציבור מתייחס ליגאל עמיר לו כדי לסכל את הסכמי אוסלו טרם חתימתם, במקום לשלוח יד בראש ממשלה יהודי - היה בוחר להסתנן לקרבתו של יאסר ערפאת במסווה כלשהו ומתפוצץ יחד איתו למוות. למרבה הפרדוקס, דווקא ההבדל הזה בין פושע הפועל ממניעים "רציונליים", לכאורה, כמו עמיר, לבין פושעים דוגמת צבי גור, רוצחו של הילד אורון ירדן ז"ל, אלי פימשטיין או רון ומארי פיזם, רוצחיה של הילדה רוז פיזם ז"ל - יכול להוות צידוק לחוק ייחודי בעניין רוצח ראש ממשלה.
הכוונה ליצירת חגורת הגנה משפטית עתידית, ייחודית ומרתיעה על ראש ממשלה בפני "מצילי מולדת" למיניהם. בדיוק כשם שחגורת האבטחה הפיזית סביב ראש הממשלה תוגברה משמעותית בעקבות הרצח - ונותר פער ענק בין אבטחת ראש הממשלה לאבטחת כל דמות ציבורית אחרת. המלצת שב"כ הקובעת כי מאסר מבודד לכל החיים, בלי תקווה ובלי חלום, היא חגורת אבטחה חוקית שיש בכוחה להרתיע מצילי עולם למיניהם מפגיעה באיש הקובע גורלות שהוא ראש הממשלה, יכלה להיות בעלת משקל בעיני מחוקק. אבל במקרה כזה היה מתחזק הטיעון של שמאי כי לפי הלכת טבריה, ספק אם החוק היה חל על מי שביצע פשע כזה טרם חקיקתו.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד