אירוע הביש כרך בתוכו שורה של תחלואים שמציפים את המדינה בימים אלה: אובדן שלטון החוק, העובדה שיש מי ששם קצוץ על הזולת וטירוף הפייק ניוז. כך היה הדבר: עמדתי באחת מערי ישראל על מדרכה רחבה ומטופחת. זה היה באמצע יום עבודה. המתנתי בסבלנות לצוות הצילום שיתארגן. פתאום נשמעו צעקות רמות, נשמע רעש חזק ולקינוח בום. בן רגע הבנתי שהבום הוא תוצאה של משהו שהתנגש בגוף שלי. מערכת העצבים סימנה לראש שכאב חד וחריף מגיע מאזור הרגל. הבטתי למטה וקלטתי חתך וקרסול מסובב. התודעה קלטה שעלו עליי. גוף מתכתי חבט בגופי. 

היות שכמו רבים מאיתנו יש בעברי כמה אירועים של כמעט דריסה, הבנתי מיד מה העניין. שני צעירים, שבמבט ראשון קשה היה לומר את גילם המדויק, עמדו על הקורקינט שנטה מעט הצדה בעקבות הפגיעה בי. הם ירדו ממנו ובאינסטינקט תפסתי את האדון הראשון שירד, זה שלא נהג בכלי המשחית. הוא נעמד לידי ובאותו הזמן הבחור השני עלה על הכלי, ניסה לייצב אותו וכנראה ביקש לברוח. שלפתי יד ארוכה והחזקתי בו. אחרי שנלכד צעק ברצף ובבהלה “סליחה, סליחה". 

הסתכלתי עליהם. הם היו בני טיפש עשרה. גבוהים, לא קטנים בממדי גופם, לבושים אופנתי. הרפיתי. כעסתי. ברור שאלה לא זאטוטים ושהם מבינים היטב מה מותר ומה אסור ומה האחריות והנזק. כדוד פגוע שטפתי אותם במלל. שאלתי למה רכבו כך, בניגוד לחוקים, תוך כדי סיכון הולכי רגל ומדוע אחד מהם ניסה לברוח ולא ביקש לברר מה מצבו של הנדרס. 

השניים התנצלו והבינו. בסך הכל הם בחורים נחמדים. באמת, בלי ציניות. הם לא אלימים, ניהלו שיח נבון. לפי השפה וההתנהלות התרשמתי שמדובר בצעירים לעניין. ובכל זאת, הם התנהלו בצורה לא אחראית. רכבו יחד על כלי אחד, בלי קסדות, תוך שהם יודעים שמהירות הנסיעה גבוהה מדי לתנאי השטח ושהשליטה שלהם בכלי מעטה. הגדיל לעשות הבחור שהוסע, שהסביר לי שחש כי מהירות הנסיעה גבוהה מדי והעיר לחברו שאחז בכידון. 

הם לא אשמים. כמה שרתח לי הדם, הבנתי שהם לא אשמים, כי זו הנורמה בארץ - לשים קצוץ, לא לכבד את החוק. להפך, מי שמציית לחוקים נחשב פראייר. במדינה שבה עבריינים מורשעים יושבים בתפקידי מפתח, צוברים עושר וכוח תוך ביטול האזרח הקטן - איזה תמריץ יש לאזרחים הפשוטים להתנהל באופן תקין? 

מה שרואים ושומעים בלי הפסקה מהחלונות הרמים ביותר מחלחל, וחבל. החומר האנושי שמרכיב את הארץ הזאת מצוין, אבל האקלים רע ומר. חוץ מזה, כפי שאני כותב ומפרסם בלי הפסקה, אין די שוטרים שמפטרלים ברחובות ארצנו ולכן אין אכיפה. ונניח ששוטרים יתפסו רוכבים פרועים, האם אחד מהם ישלם מחיר אמיתי על מעשיו? ממש לא. אין מורא מהחוק. 

במהלך האירוע עמדה לידי אישה מבוגרת. בזמן השיחה עמם היא הצטרפה לנזיפות בהם ובצדק. אם היו פוגעים בה, זה לא היה נגמר בצליעה של כמה ימים אלא באשפוז ארוך טווח בבית חולים. אנשים נפצעו באורח קשה בשנים האחרונות מקורקינט אף שפסעו על המדרכה. 

אחרי הפגיעה העליתי עדכון לרשתות החברתיות. בעיקר כדי להציף מודעות. תרומה קטנה למאבק גדול. זמן לא ארוך חלף והוספתי עוד עדכון שהכל איתי בסדר. הפגיעה לא הייתה נעימה אומנם, אבל בסך הכל באמת זה לא היה נורא. מאותו רגע החלה השתוללות ברשתות החברתיות, שהגיעה לשיא כאשר דיווחו שנפצעתי באורח קשה. 

אנחנו בעידן שבו אין אחריות לכלום. הטוויטר ובעיקר הטלגרם סובלים הכל: השמצות, המצאות ובדיות. ומי שמפרסם נמוך יותר, מהודהד. העלו קליפים ומונטאז'ים שלי שבהם קראו להתפלל לשלומי כי נפצעתי קשה. כל זה קורה בזמן שעבדכם הנאמן חי וקיים ורגלו מתלוצצת עם רופאיה. למה הם עושים את זה? בעיקר בשביל עוד לייקים ועוד עוקבים. הפרסום עובד, גם כשהוא חסר אחריות. 

באותו היום חברה ותיקה שלנו התקשרה בוכה לאשתי, כי חשבה שאני בין חיים למוות. חברים קרובים ורחוקים נלחצו ונדרשתי להסביר שהכל בסדר ושאין צורך לנחם אף אחד על מצבו הקשה של אדם שהוא אני, שמצבו מצוין חוץ מחתך קטן וטיפה של דם.