העובדה שראש ממשלת ישראל לא מאפשר לראשי זרועות הביטחון לעדכן את הקבינט המדיני־ביטחוני ואת הציבור במצבם של צה"ל ושל זרועות הביטחון, היא בלתי נתפסת. אין סממן בולט יותר לדיקטטורה מהשערורייה הזאת. לא רק שהם מפרקים את הצבא, את החברה ואת הכלכלה, הם גם מנסים למנוע מאיתנו לדעת את זה.
המונח "זכות הציבור לדעת" מיוחס בדרך כלל לתפקידה של התקשורת. במקרה של הביטחון הלאומי, זו אינה רק זכותו של הציבור לדעת. זו חובתו. העובדה שנתניהו אוסר על בכירי הצבא לדווח על מצבו של צבא העם לעם, היא לבדה מוכיחה שהאיש הזה הרבה פחות כשיר לתפקידו מאשר צה"ל למשימותיו. אין מדינה שבה הייתה שערוריה כזו עוברת בקלות כזו. אם ראשי זרועות הביטחון לא יתעשתו בקרוב ויממשו את יוזמתם למסור לציבור את הדוח האמור, ובהקדם האפשרי, אפשר להתחיל לקפל. צריך להזכיר להם: אתם לא עובדים אצל בני הזוג נתניהו (אף שהיא נוטלת חלק בתהליך המינויים). אתם עובדים עבור הציבור. זה לא המלך, זו הממלכה. כשהיא בסכנה, הציבור צריך לדעת.
בזמנו, לפני האביב הערבי והתפרקות כמה מהמשטרים בסביבתנו, נהגו ראשי זרועות המודיעין הישראלים להגיד ש"כל מה שאנחנו צריכים לדעת, זה מה קורה בין אוזן ימין לאוזן שמאל של חאפז, או בשאר אסד". במדינות טוטליטריות, זה הדבר היחיד שחשוב. אין איזונים, אין מרכזי כוח, אין פרלמנט שמאזן את הממשלה או סנאט שמאזן את בית הנבחרים, אין קבינט, אין כלום. יש רק מנהיג. כך אצל פוטין ברוסיה, שי בסין, האייתוללה חמנאי באיראן, במובנים רבים גם ארדואן בטורקיה. בקרוב ניכנס גם אנחנו לרשימה הזו.
נתניהו הקים קבינט אבל לא מכנס אותו, אין אצלנו שני בתי פרלמנט, אין מבקר מדינה, אין נציב שירות מדינה, עוד מעט אין יועצים משפטיים ובית משפט עליון. ראשי הצבא כפופים ישירות למנהיג העליון וכל שאר שומרי הסף ומשרתי הציבור מוחלשים, מותשים או מתייבשים. אנחנו כבר דיקטטורה. הבעיה העיקרית היא שגם הדיקטטור עצמו לא כשיר. כל מי שמעיף בו מבט או יושב איתו לדיון בזמן האחרון, מבין את זה.
"חבר'ה", אמרה ח"כ קטי שטרית (ליכוד) השבוע לטל שלו וניסים משעל ברדיו 103FM, "תפסיקו עם הדבר הזה של לדבר על משבר בצה"ל". אני מניח שהגברת משוכנעת שאם לא נדבר על המשבר בצה"ל, אז לא יהיה משבר בצה"ל. ואם לא נדבר על זה שבקרוב אלפי הורים לא יסכימו לגייס את בניהם ובנותיהם אל מול חקיקת חוק יסוד "לימוד תורה", זה לא יקרה. ואם לא נדבר על זה שהשקל קורס מול הדולר (כשבכל העולם הדולר יורד), ואם לא נדבר על זה שהבורסה צוללת יחסית לבורסות העולם, ואם לא נגלה לעצמנו שההייטק מתקפל מכאן ומאות רופאים בודקים את האפשרות לעוף מכאן ומדענים לא מעטים (אני מכיר כבר שני מקרים במכון ויצמן) שכבר קיבלו מלגות ומעבדות כדי לחזור ארצה, ביטלו את שובם, אז כל זה פשוט יימחק מהפרוטוקול. היה כלא היה. אם כל זה לא היה שלנו, גם אני הייתי נקרע מצחוק. אלא שבינתיים המדינה הזו, שהייתה הנס האנושי המדהים ביותר בזמן החדש, נקרעת לגזרים.
לא אלמן ישראל: בקרוב לא רק שהרמטכ"ל וראש השב"כ לא יוכלו לדווח לציבור את המצב, גם התקשורת תתקשה לעשות את זה. מי שמתחלחל מהעובדה שהם עומדים להפוך את מערכת המשפט לכלי פוליטי, חייב לדעת שהם עושים את אותו הדבר, רק הרבה יותר מהר וגרוע, גם לתקשורת. עיון קצר בתזכיר החוק החדש של "שר התקשורת" שלמה קרעי, מגלה את זה. דומה שאפסה הבושה מן הארץ. מעשים שאף אחד לא היה מעלה על דעתו לעשות מאית מהם, נעשים בפומבי, בריש גלי, מהמקפצה.
קרעי מפזר את כל המועצות הרגולטוריות (הכבלים והלוויין, הרשות השנייה) ומקים במקומן מועצה אחת בלבד, מצומצמת מאוד בהיקפה (תשעה חברים). הפאנץ': הפוליטיקאים ימנו שני שלישים מחברי המועצה הזו. כלומר, הפיקוח על התקשורת עובר מידיים מקצועיות לידיים פוליטיות. בדיוק, אבל בדיוק מה שהם רוצים לעשות לוועדה למינוי שופטים. פוליטיקאים ימנו את שופטי העליון ואת מפקחי התקשורת.
בידיה של המועצה הזו תהיה אפשרות להטיל קנסות דרקוניים על ערוצי תקשורת (שלא ייפלו מ־1% מהיקף הכנסות אותו ערוץ). למה? כי הם יכולים. עכשיו תארו לעצמכם מה יקרה לערוץ שיפרסם תחקיר על המשפחה המלכותית. או, למשל, את הקלטת הנסיעה ההיא של יאיר נתניהו מה"פוסיקט". או סתם עניינים שלא ערבים לאוזנו של השלטון. בדרך הזו אפשר יהיה לרסן ולהצר את רגליה של התקשורת. אני מניח שאת הבונוסים הם שומרים לערוץ 14.
לאחר שנזרק מלשכת ראש הממשלה ב־1999, שינן נתניהו בפני אנשיו את לקחיו: כשאחזור, אמר להם, אני אחזור עם תקשורת ועם יכולת לרסן את האליטות ואת מערכת המשפט. לקח לנבואה הזו זמן להגשים את עצמה בדרך מעוררת פלצות. לא הכל הלך בדיוק לפי התוכנית. "ישראל היום" התהפך לפתע ושינה את עורו, לאחר התפכחותם של בני משפחת אדלסון. במקומו, באו לעולם בלידת עכוז "ערוץ המורשת המשפחתית" ועוד אין־ספור ערוצים, זרועות ומוצבים קדמיים של מכונת הרעל הארסית ביותר שנבנתה איפשהו אי־פעם. עכשיו הם מתכננים להעניק את מכת החסד למה שנותר מהתקשורת העצמאית. כן, גם זה חלק מההפיכה המשטרית שהם מנסים לבצע כאן. גם זה חלק מהמחאה נגדה.
אף אחד לא מצליח להימלט מחרון אפה של מכונת הרעל. לא מתנגדי השלטון וגם לא אלה (והם הרוב) שניסו להוריד ראש, לזרום, להתעלם, להתחנף לשלטון בתקווה שיפסח עליהם, שלא יכניס גם אותם לרשימה שחורה כזו או אחרת. אבל עם האוכל, בא התיאבון. כל הפטורים בוטלו. הרמטכ"ל הוא הכושל בתולדות צה"ל, היועמ"שית היא האדם המסוכן בישראל, נגיד הבנק הוא פרא אדם וכך כל שאר עלובי החיים שלא הסכימו להתפקד לשורות הביביזם: קצינים בכירים, משרתי ציבור, פקידים, ממונים, רגולטורים. את כולם נשאה הרוח הרעה, על כולם נפתחה ניאגרת הביוב הקבועה.
נשאלת השאלה, איך יכולה מדינה כזו להתקיים כשכמעט כל אלה שנושאים אותה על כתפיהם, מוקעים כבוגדים, משת"פים או סתם עוכרי ישראל: ממפקד פיקוד המרכז דרך מפקד חיל האוויר דרך ראש השב"כ דרך מפקד מחוז ת"א, המפכ"ל, פרקליט המדינה, מנהלת רשות החברות, נשיאת בית המשפט העליון וכל השאר. ממש נס משמיים קרה לנו כאן.
עד לא מזמן עוד רעו באחו הישראלי כמה פרות קדושות למחצה. הן לא היו חסינות מביקורת (ע"ע מה שקרה לדן חלוץ אחרי מלחמת לבנון השנייה ועוד), אבל היה ברור לכולנו שהן מהוות את השלד והמסגרת של כל מה שבנינו כאן ואת הליבה של מה שמכונה "ביטחון ישראל". ובכן, לא עוד. השיימינג שמעבירים נתניהו וסריסיו את בכירי מערכת הביטחון הישראלית הוא אות קלון לכולנו. לא יעזור לנתניהו לנסות להרחיק את עצמו מהחרפה הזו. מדי פעם, באיחור כבד וקבוע, הוא ממלמל הסתייגות כלשהי מהרפש המוטח בבכירי הביטחון שלנו, אבל זה לא מטעה אף אחד. רוחו של האיש ושל באי ביתו מרחפת מעל הביצה ויתושיה. השבוע נתן את האות הבן, כששיתף פוסט שקבע כי רב־אלוף הרצי הלוי הוא "הרמטכ"ל הכושל בתולדות ישראל". חד וחלק.
את הפוסט המקורי כתב ארז תדמור, שבילה בכלא צבאי לאחר שהורשע בגניבת אמל"ח מצה"ל. טוב, הוא לפחות שירת. זה ששיתף את הפוסט (ומחק אחר כך), בילה בדובר צה"ל, יחד עם שני מאבטחיו, ממתין (בימים שהגיע לבסיס) למכונית המיוחדת שתביא לו מגשי סושי בצהריים (על חשבוננו, כנראה). אם תנסו להשוות מה עשה הרצי הלוי מגיל 18 עד גיל 31, אל מול מה שעולל יאיר נתניהו באותן שנים, תגלו את פרצופה של המדינה. אחד לחם בכל הקרבות הכי קשים, צול"ש וצולק ובילה חלק גדול מזמנו מעבר לקווי האויב, היה בצנחנים והיה מפקד סיירת מטכ"ל והוביל את לוחמיו לקרבות עזים מול חיזבאללה ברצועת הביטחון. השני בילה במועדוני חשפנות, התרועע עם מיליארדרים, חגג ברחבי העולם (בד"כ על חשבונם של אחרים), השתתף בהקמתה וחנוכתה של מכונת הרעל והרביץ בה ארס ותורה סביב השעון.
מה פשעם של ראשי זרועות הביטחון? שאינם מדכאים ביד ברזל את ההתפוררות בצה"ל, את אנשי המילואים שמפסיקים להתנדב, את הלכידות שמתפוגגת ואת ההתמרמרות שגואה. האם אפשר לדכא את זה ביד ברזל? לא. כי לא מדובר בתופעת שוליים או בבעיה נקודתית. מדובר בהתפרקות רבתי של המבנה כולו, קריסתה של המסגרת על כל יושביה. שימו לב מה קורה כאן: מחוללי האסון מאשימים את קורבנותיו. בלי בושה. הרמטכ"ל, מפקד חיל האוויר, ראש אמ"ן וכל שאר הבכירים הם אלה שצריכים להתמודד עם התפרקות המערכת ואותם מוקיעים אלה שמפרקים אותה.
בין לבין, מנסה נתניהו לארגן לעצמו אליבי. הוא "מורה לרמטכ"ל" לשמור על לכידות צה"ל. בקרוב נתבשר שהוא הורה לשמש לזרוח כל בוקר במזרח. במקביל, הוא משתדל לא להשאיר אחריו סטנוגרמות, לא לאפשר לאף אחד לנפק אזהרות, להכין את עצמו לוועדת החקירה של ההיסטוריה, שבה בטח יגיד, שוב, ש"אף אחד לא תפס בדש מעילי". תוך כדי כל זה, הוא ממשיך לשאת ולתת עם החרדים על חוק יסוד "לימוד תורה", המיועד לבוא לאישור בכנסת במושב החורף. החוק הזה יעניק את יריית החסד בעורפו של "צבא העם", הפטנט הישראלי הייחודי שאפשר לנו לחולל את הנס שחוללו כאן אבותינו לפני 75 שנה. אין, אין לתאר.
הריקוד הזה, בין נתניהו לחרדים, הוא לא פחות מריקוד על דמה של הציונות. הנה פתאום החרדים הבינו שהעירו את הדוב והם "דורשים" מנתניהו להקפיא תכף ומיד את החקיקה המשפטית. למה? כי הם מבינים שהמחאה עוצמתית, לא תירגע, ותתנפץ עליהם ועל הפטור משירות שלהם. הם דורשים להעביר רק את חוק הפטור ואם צריך, להוסיף לו פסקת התגברות. ונתניהו? הוא מנסה לשכנע אותם "לרכך" את החוק, כדי שיעבור במערכת העיכול של הציבור המשרת, העובד והקורס בצורה קלה יותר.
מה יקרה אחרי שחוק הפטור מגיוס יעבור? הם יחדשו את החקיקה. הם מנסים להרדים אותנו, לאלחש אותנו, להרגיע אותנו, לנסות להראות לנו ציפור בצד השני, כשבינתיים יתבצע כאן קציר האיברים המטורף ביותר שידעה המדינה: קואליציה של ליסטים שממטירה עשרות מיליארדים על הסקטורים שמרכיבים אותה, בעוד הציבור שנושא על גבו את מרב הנטל, נזרק אל מתחת לגלגלי האוטובוס, שלא פועל בשבת.