איראן סומנה השבוע על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו כמחוללת הראשית של ההסלמה הביטחונית ביהודה ושומרון. בזירת הפיגוע בדרום הר חברון, שבו נרצחה בת שבע נגרי ז"ל, אמר ראש הממשלה: "אנחנו בעיצומה של מתקפת טרור שמעודדת, מכוונת וממומנת על ידי איראן וגרורותיה. חלק ניכר מגל הטרור הזה בא כתוצאה מהכוונה חיצונית. אנחנו מפעילים אמצעים ונפעיל אמצעים נוספים, התקפיים והגנתיים, כדי לבוא חשבון עם המרצחים וגם עם המשלחים שלהם מקרוב ומרחוק".
אבל בין המסר לתקשורת לבין המציאות ניתן להניח כי גם ראש הממשלה, מניסיונו, יודע היטב כי יותר מאשר איראן היא המחוללת של הטרור ושל התערערות ביטחון הפנים בישראל - היא כנראה המרוויחה הגדולה ממנו, לצד הנהגת חמאס בעזה ובחו"ל.
נתניהו וגם שר הביטחון יואב גלנט התייחסו השבוע לאיראן בהקשר להסלמה הביטחונית האחרונה, אבל האצבע המאשימה מופנית כלפי חמאס יותר מאשר לאיראן. המשמעות היא שכבר בתקופה הקרובה, אם תימשך ההסלמה ביהודה ושומרון, מטרות או בכירי חמאס בעזה או במקומות אחרים בעולם עשויים להיות על הכוונת הישראלית.
מכאן שלמרות השקט היחסי בעזה, ההסלמה באיו"ש עשויה לגלוש לעימות צבאי ברצועה מול חמאס במהירות גדולה הרבה יותר ממה שניתן לראות כרגע בעין. ממש כפי שהתרחש לאחר חטיפת ורציחת שלושת הנערים ערב מבצע צוק איתן ב־2014, עימות מול חמאס שמתחיל ביהודה ושומרון עשוי להסתיים במבצע בעזה.
צמרת מערכת הביטחון דיברה השבוע על איראן, אבל במשמעות האופרטיבית היא מכוונת בעיקר לחמאס. זה לא שאיראן אינה מעורבת, בוודאי שכן. אירועי הפנים החמורים בערים המעורבות ובמגזר הערבי בשומר החומות הביאו להגדלת התיאבון ולהבנת הפוטנציאל של השלכות ערעור המצב הביטחוני בישראל, והדברים אמורים גם בנוגע למצב הביטחוני ביהודה ושומרון. כל זה מתורגם להרבה מאוד כסף למימון טרור ולהידוק הקשרים והתמיכה בארגוני הטרור הפלסטיניים, בלבנון, בחו"ל ובתוך ישראל והשטחים.
מעבר לכסף ומימון, הסיוע האיראני כולל גם ציר הברחות נשק שטביעות האצבעות של משמרות המהפכה האיראניים או השותפים מחיזבאללה מרוחות עליו באופן גס. רק לאחרונה נחשפה פרשייה משמעותית של הברחת אמצעי לחימה שנמצאת עדיין תחת צו איסור פרסום מהגבול בירדן. ניתן להעריך שכמו זו שנחשפה וסוכלה, יש עוד פרשיות רבות שחלקן נחשפו או סוכלו וחלקן לא. בהברחות מהסוג הזה ניתן להניח שאין מדובר רק בנשקים אוטומטיים, תחמושת ואקדחים, ועל הפרק גם אמל"ח ואמצעי נשק נוספים.
החזון האיראני
איראן, כאמור, משקיעה בשנתיים האחרונות יותר ויותר משאבים בזירה הפלסטינית, כאשר כחלק מתפיסת המערכה שלה היא שפוטנציאל ההשפעה על מצב ביטחון הפנים בישראל הוא עוד מרכיב חשוב באסטרטגיה ובתכנון המלחמה הגדולה מול "הישות הציונית".
את התפיסה הזאת מפתחת איראן כבר שנים רבות. חיזבאללה, שזה זמן מה נהנה מיכולות צבאיות של ממש ויושב על הגבול המשותף עם ישראל, משמש כלבנת היסוד, כרגל הציר שעליה מבוסס מרכז הכוח. לכך יש להוסיף בניית יכולות צבאיות של מיליציות ובני ברית בעיראק, בתימן ובסוריה – שגם הם חלק בתוכנית האופרטיבית של איראן למלחמה מול ישראל.
סיום משבר מלחמת האזרחים בסוריה אִפשר לאיראן להדק את מערכות היחסים ושיתופי הפעולה עם ארגוני הטרור הפלסטיניים, וכבר יש לכך ביטויים בעזה, ביהודה ושומרון, וגם בלבנון – שם הפכו ארגוני הטרור הפלסטיניים לפעילים הרבה יותר גם באזור גבול הצפון.
איראן, בחזון המלחמה הגדולה שלה מול ישראל, רואה את עצמה מנהלת מערכה מבוזרת רחוק ככל הניתן משטחה שלה. לאחר חיזבאללה, החות'ים בתימן והמיליציות הפרו־איראניות בעיראק, בסוריה וברצועת עזה, פועלת איראן להרחיב את השפעתה גם בזירה הפלסטינית - כך שבמלחמה היא רואה בחזונה את ישראל נאלצת להתמודד הן עם לחימה ביו"ש והן עם מהומות פנים מול ערביי ישראל.
ההשפעה האיראנית על ההסלמה הביטחונית האחרונה ביו"ש אכן קיימת כבר עכשיו, אבל היא רחוקה מלהיות זו שמחוללת אותה. הסיבות להסלמה, לפי מערכת הביטחון, נובעות מחולשת הרשות הפלסטינית, היעדר אופק מדיני־כלכלי ואישי, משבר עמוק בחברה הפלסטינית וחיכוך גובר ואלים בין פלסטינים ויהודים. וכמובן ארגוני הטרור, ובראשם באופן מובהק חמאס, כגורם המשמעותי והבעייתי ביותר שהתחזק מאוד בשטחי הרשות לאחר מבצע שומר החומות בעזה. כחלק מתפיסתו לעידוד כאוס ברשות הפלסטינית ולמיטוט שלטון הרשות, חמאס מנצל היטב את המצב לטובתו.
את הסיבה להיות מוטרד מאיראן בשנה האחרונה חייב ראש הממשלה נתניהו לזהות, כפי שגם מתריעים בפניו בכירי מערכת הבטחון, בעיקר במגמות הגדולות במאזן הכוחות שבין ישראל לאיראן, לקראת אפשרות של מלחמה שעלולה לפרוץ בשנים הקרובות. תהא זו מלחמה רב־זירתית, שבה לישראל ולמערכת הביטחון יש הרבה עוד מה לשפר במוכנות ובכשירות כדי להיערך טוב יותר בחזית ובעורף.
השנה האחרונה מאירה את פניה לאיראן בכך ששיפרה את מצבה הכלכלי, חיזקה בריתות עם הרוסים והסינים, יצאה ברווח מול האמריקאים בהבנות הגרעין, חידשה קשרים דיפלומטיים עם מדינות המפרץ והצליחה להשתלט על מהומות הפנים. בכך הפכה איראן פנויה ובעלת משאבים רבים יותר להתכונן למלחמה מול ישראל.
אצלנו תמונת הראי היא הפוכה ונמצאת בווקטור אסטרטגי שלילי: משבר הפנים החמור על רקע המהפכה המשפטית, שמשפיע על כשירות ולכידות הצבא והכלכלה, משבר היחסים עם האמריקאים ומצב הביטחון המתערער בזירה הפלסטינית - שדורש מישראל השקעת משאבים וכוח אדם רב וגובה מחירים גם בזירה הבינלאומית.
איך שלא מסתכלים על תמונת המצב האסטרטגית, לצד החוזקות והיתרונות שיש לישראל גם היום מול איראן ובנות בריתה, השנה והחודשים האחרונים בפרט עומדים כאמור בסימן וקטורים אסטרטגיים שליליים לישראל וחיוביים לאיראן – וזה הפיל הגדול בחדר, שצריך להיות במרכז העיסוק והדאגה של ראש הממשלה נתניהו.
המעורבות האיראנית במתרחש ביו"ש היא נקודה מטרידה נוספת, אבל ודאי אינה הראשית שבהן. לפיכך האמירות הפומביות השבוע של ראש הממשלה בזירת הפיגוע בדבר האחריות האיראנית למצב הביטחוני המעורער כוונו בעיקר לקהל היעד המקומי.
האינטרס המובהק של ישראל בסיטואציה הנוכחית הוא לייצב את המצב הביטחוני באיו"ש, אבל ראש הממשלה, כבעל ניסיון רב בעניין זה, יודע היטב עד כמה מדובר באתגר מורכב שאין לו פתרון קסם, ודורש לצד מאמץ צבאי התקפי גם ניהול מאמצים נוספים בתחום האזרחי והמדיני.
ההרכב הקוטבי של הממשלה ופערי העמדות האדירים, כפי שבאו לידי ביטוי גם השבוע בדיון הקבינט האחרון, הופכים את האתגר הזה למורכב הרבה יותר בשל המחלוקת הפוליטית. הסמכת ראש הממשלה ושר הביטחון השבוע בקבינט לקבל החלטות ללא כינוס נוסף של השרים נועדה בין השאר להקל על הניהוג העדין הנדרש בין הדרג המדיני לצבאי, כאשר הקבינט במתכונתו הנוכחית הפך לזירה לשחרור לחצים פוליטיים, יותר מאשר פורום ענייני מקצועי לקבלת החלטות – כפי שראינו בציטוטים שדלפו מהישיבה האחרונה.
חוסר גיבוי ממשלתי
35 ישראלים נרצחו באירועי טרור לאומני בשנה האחרונה, שהיא הקשה ביותר מאז האינתיפאדה השנייה. מנגד, 177 פלסטינים נהרגו בשנה האחרונה מאש כוחות הביטחון באיו"ש. בצה"ל מעריכים שכ־10% מההרוגים הם בלתי מעורבים, ורובם נהרגו במהלך קרבות מול מחבלים חמושים.
באומדן שנע בין 70% ל־80% מעריכים בצה"ל את מספר המחבלים שנהרגו כאשר החזיקו נשק ביד, רובם בחילופי אש מול כוחות צה"ל, וחלק קטן יותר במהלך ביצוע פיגוע. זהו מספר חסר תקדים, שמסביר את היקף הלחימה - בעיקר כאשר צה"ל נכנס לפעילות בתוך הערים ומחנות הפליטים הפלסטיניים.
צה"ל פרוס כרגע עם 23 גדודים ביהודה ושומרון. זה היקף גדול מאוד של כוחות, שמאפשר לצבא לבצע יותר פעולות התקפיות, לרבות מבצעים חטיבתיים. מרבית הפיגועים הקשים מתרחשים בצירי התנועה ולכן הפעילות מורגשת שם, כמו גם באזורים רבים נוספים ביו"ש, לנוכח העובדה שהחודשים האחרונים עומדים בסימן התרחבות מגמות ההסלמה.
לצד חיזוק המאמץ ההתקפי, בצה"ל לא מדברים בשלב הזה במושגים של מבצע נרחב, כאשר מספר תשתיות הטרור המשמעותיות אינו גבוה. המשך בידול האוכלוסייה האזרחית מהטרור, הימנעות מפגיעה כלכלית וחיזוק הרשות הפלסטינית כי אין כתובת אחרת - כל אלה הם עקרונות נוספים שמהווים תנאים נדרשים לדיכוי גל הטרור הנוכחי. בכל מקרה, בכירי מערכת הביטחון מבהירים שזה ייקח זמן, ומציינים לטובה את הדרך המושכלת שבה התמודדה ישראל עם גל טרור הסכינים ב־2015.
אבל לעומת התקופה ההיא, אז עמדת הצבא זכתה לגיבוי וללגיטימציה משרי הממשלה, התמונה הפעם הרבה יותר מורכבת ומושפעת גם מהמתיחות בין בכירי הצבא לחלק משרי הממשלה על רקע השלכות הרפורמה המשפטית. הצד הנִצי יותר בממשלה, בעיקר שרי הציונות הדתית ועוצמה יהודית, דורש לשנות כיוון לחלוטין בדרך הפעולה וביחס לרשות ולאוכלוסייה האזרחית הפלסטינית.
תפיסות העולם, גם בתוך הממשלה, שונות באופן מובהק, והמתיחות בתוך הממשלה ובמערכת היחסים מול הצבא תלווה אותנו גם בחודשים הקרובים, כאשר סיומו של גל הטרור הנוכחי אינו נראה באופק.
במערכת הביטחון רואים כבר עכשיו את השפעת הבדלי העמדות והתפיסות על המצב בשטח ועל התרחבות משמעותית של תופעת לקיחת החוק לידיים מצד התארגנויות מתנחלים, שכבר לא ניתן לאפיין אותן כקבוצות שוליות של נערי גבעות.
המסר שניתן לפגוש לא מעט בשיח ברשתות החברתיות הוא בבחינת אם זה הפתרון שאתם (הצבא) מסוגלים לספק לנו, נדע להסתדר לבד. השבוע, למשל, כמעט נהרג רעול פנים יהודי מאש צה"ל לאחר שזרק אבנים וברח מכוחות צה"ל בסמוך למעלה לבונה.
זה בוודאי אינו משקף את הרוב, אבל בצבא מסמנים בדאגה תופעה שהולכת ומתרחבת וזוכה לעתים גם לגיבוי מלמעלה. האירועים הללו, שחלקם מאופיינים כפעולות טרור לכל דבר ועניין, מרחיבים עוד יותר את מעגל ההסלמה ודורשים מצה"ל להקצות כוחות על חשבון פעולות מבצעיות אחרות.
מחבלים לא בודדים
מרבית הפיגועים האחרונים מבוצעים על ידי צעירים פלסטינים שלא היו מוכרים למערכת הביטחון, ולכאורה אין להם שיוך לאחד מארגוני הטרור. במערכת הביטחון מזהים כי המעבר מצעיר פלסטיני שאולי לוקח מדי פעם חלק בהפרות סדר אלימות למחבל חמוש שמבצע פיגוע קטלני הוא לעתים עניין של שבועות וימים בודדים מהרגע שגויס.
את פעולת הטרור הוא מבצע לבד או עם מכר נוסף, חבר או בן משפחה. אבל גם אם הוא עצמו לא היה פעיל בעברו בארגון טרור, אין זה אומר שמאחוריו לא עומדת מערכת משומנת של גיוס שנתמכת בידי ארגוני הטרור הגדולים, בעיקר חמאס. המערכת מוכוונת מרצועת עזה או מהמפקדות בחו"ל בראשות סאלח אל־עארורי, הממונה על פעילות הזרוע הצבאית של חמאס ביהודה ושומרון.
השיטה פשוטה. הכסף מגיע מבחוץ אל פעילי טרור ברחבי יו"ש, שתפקידם המרכזי הוא לאתר צעירים פלסטינים לצורך ביצוע פיגוע נקודתי. תהליך הגיוס קצר מאוד, ולאחר ההסכמה לבצע פיגוע - המגייס עצמו או שותפיו יארגנו למחבל או לחוליית הטרור המאולתרת את כל מה שהם צריכים לביצוע הפיגוע: מתוכנית הפעולה והיעד ועד הדרכה בנשק, רכב או כל צורך אחר שעולה במהלך התכנון.
למערכת הביטחון, במשך שנים ארוכות, היה קל יותר להתמודד עם תשתיות טרור מאורגנות. זה גם ההבדל הגדול במציאות ערב מבצע חומת מגן ב־2002 לבין המצב היום. אבל היתרונות של צה"ל והשב"כ יוצרים גם נקודות תורפה, ומהלימון הזה חמאס וארגוני טרור אחרים מנסים לייצר לימונדה.
כוחה של השיטה, כאמור, טמון בפשטותה. הסוכן פעיל הטרור ביו"ש מקבל את ההנחיות והתכנון מבחוץ – מעזה או מחו"ל. המשימה הראשונה שלו היא לאתר את המחבל שיבצע את הפיגוע, והעובדה שאותו צעיר פלסטיני לא מוכר כפעיל טרור הופכת ליתרון, שכן כך למערכת הביטחון קשה יותר לזהות את ההתארגנות לביצוע הפיגוע.
ברוב המקרים השב"כ מצליח לסכל את האירועים האלה ולעצור את הפיגוע, אבל כפי שניתן לראות גם בפיגועים האחרונים, יש לא מעט מקרים שחומקים מתחת למכ"ם. באחד מהפיגועים הקשים שהתרחשו בגל הטרור האחרון במרכז הארץ, תהליך גיוס המחבל וביצוע הפיגוע התרחשו באותו שבוע ממש.
במערכת הביטחון עדיין נמצאים בתהליך של אפיון המגמות, אבל ככל שניתן להתרשם, שיטת העבודה היא שארגוני הטרור הגדולים מפריטים את הוצאת הפיגוע לפועל והופכים אותו לפשוט לביצוע אך קשה יותר למעקב מודיעיני. לזהות המחבל שלוחץ על ההדק אין כל משמעות, אבל הוא אינו מחבל בודד - הואיל ומאחוריו עומדת מערכת של ארגון טרור גדול שהפעיל אופרציה מורכבת.
אומנם ניתן לראות בשטח פיגועים המבוצעים ביוזמות מקומיות, במיוחד כשהנשק כיום ביו"ש זמין כמעט לכל דורש, אבל מנגנון ההפעלה שפועל בצורה של מכרז, המחפש כל פעם מחדש את הצעיר הפלסטיני שמתאים לביצוע המשימה, הפך כבר לדפוס מוכר.
גם בעניין הזה חמאס הוא הגורם המוביל, ומכאן הדילמה בישראל כיצד להגיב כאשר הוא מבקש לשמור על השקט בעזה, ובד בבד מכווין טרור קטלני ליהודה ושומרון. ככל שהמגמה הזו תימשך, השאלה אם לתקוף בעזה או להפעיל סנקציות אחרות כמו כניסת הפועלים לישראל בתגובה לטרור ביו"ש צפויה להפוך ליותר ויותר אקטואלית. בפיגוע האחרון שני המחבלים שנעצרו לא היו מוכרים כבעלי שייכות ארגונית, אבל חמאס לקח אחריות על הפיגוע עצמו, וזה בדיוק הסיפור שכרגע גם נחקר במערכת הביטחון.
בין הפניית אצבע מאשימה לעבר חמאס ועד פעולה עדיין יש מרחק מסוים, כאשר ישראל אינה מעוניינת בהסלמה בעזה. אך ככל שהמצב הביטחוני ביו"ש יסלים ומתן הפתרונות שם מוגבל, הדילמה כלפי עזה וחמאס צפויה לעלות, ובמשנה תוקף.
חציית כל הקווים
צריך להיות אטום כדי לא להבין כי איבוד השליטה של המדינה על המתרחש בפשיעה במגזר הערבי הוא סוגיית ביטחון לאומי מובהקת ולא רק פלילית.
יותר משנתיים עברו מאז מבצע שומר החומות, שהותיר צלקות עמוקות ביחסים שבין היהודים והערבים בישראל. לאחר המבצע הצביעו כל גופי הביטחון הרלוונטיים על קשר ישיר בין ארגוני פשיעה, דפוסי עבריינות וזמינות לנשק, כמאפיין לזהותם של אזרחים ערבים־ישראלים שביצעו פרעות וטרור בערים המעורבות, בכבישים, בדרום, במרכז ובצפון.
השנה הפרועה האחרונה, שבה מספר הנרצחים הערבים מאמיר כמעט מדי יום, לצד החובה הבסיסית של ממשלת ישראל לדאוג ולטפל במצוקות המגזר הערבי בישראל, היא גם תמרור אזהרה, כי המצב רק הולך ומחמיר. מי שחי במחשבה שמדובר בבעיה פרטית של המגזר הערבי, טועה טעות חמורה. הבעיה לא תישאר רק שם.
כאשר כבר אין מדובר רק בחיסולים בין כנופיות עבריינים בקרבות העולם התחתון, ובכל יום מתרחשים כמה אירועי ירי בנשק חם בלי פחד ובלי חשש, וכאשר כל הקווים האדומים נחצים וגם סמל שלטון כמו מנכ"ל עירייה מחוסל, כל נורות האזהרה דולקות כאות לבאות בזמן מבצע בעזה או מלחמה בצפון.