מי היה מאמין שדווקא הממשלה הזו תהיה אחת היעילות בתולדות ישראל. כשהושבעה לא היו לנו ציפיות גבוהות. האמת היא שלא היו לנו ציפיות בכלל. ממשלה מסורבלת, מסובכת, מרבית חבריה טירונים או סתם לא מתאימים לתפקידם. אבל הם השאירו לנו אבק וצוחקים עכשיו כל הדרך אל הבנק, כלומר הקופה הציבורית.
הם מגמדים את כל ממשלות ישראל לדורותיהן. איפה הם ואיפה ממשלות דוד בן־גוריון, מנחם בגין, יצחק רבין, לוי אשכול ואריק שרון, כמעט בכל התחומים: הספק, יוזמה, מעוף, מקוריות, רוחב היריעה, עוצמת הנביחה וגודל הנזק. בואו ניקח רק את השבוע האחרון כדגימה מקרית ונבדוק מה הם הספיקו לעשות, כלומר לעולל, במהלכו.
נתחיל באלי כהן, שר החוץ. ח"כ ניסים ואטורי היה, כרגיל, החד ביותר ומיהר לאחוז בשור (או החמור) בקרניו: "אלי כהן שר החוץ הכי טוב שהיה כאן", צייץ. בדקתי, הציוץ עוד שם, כמו גם ואטורי. אני מניח שבנימין נתניהו, שכיהן כשר חוץ יותר מפעם אחת, מתמודד בקטגוריות אחרות. אם לא, בואו נקווה שהגברת פספסה את הציוץ, כי לאחרונה די נקשרנו לוואטורי. למה שיגמור כמו דני דיין?
מה שקצת קלקל את תחושת ההישג הוא העובדה שנג'לא אלמנקוש הי"ד, שרת החוץ הלובית, לא קיבלה תואר דומה. וגם אם הייתה מקבלת, הרי שלא היה איך להעניק לה אותו, מכיוון שנאלצה להימלט על חייה מלוב לאיסטנבול.
שארי בשרה של האומללה, שלא ידעה כי הפגישה ברומא עם השר הישראלי המוזר תהיה פגישתה האחרונה בתפקיד, עוד עלולים לתבוע את כהן על עוגמת נפש. גם האיטלקים, שעל אדמתם התקיים האקט שנרקב עוד בטרם הבשיל, לא באמת נהנו. שלא נדבר על האמריקאים, שהעבירו מחאה רשמית, הרי הם אלה שטרחו סביב הטווייה העדינה והמסובכת של יחסים בין ישראל ללוב. או הסעודים, ששואלים את עצמם אם המאמץ שהם משקיעים בנו עכשיו, לא יתפוצץ להם בפרצוף.
גם המוסד (לא המוסד הסגור, המוסד לתפקידים מיוחדים), שרוקם במשך שנים את התחרה המסובכת של מגעים עם השבטים והפלגים השונים המתבוססים בביצה הלובית, לא יצא מגדרו מהתפעלות. אבל כל זה קצף על פני המים המעופשים. עובדה: הציוץ של ואטורי עדיין שריר וקיים, ואלי כהן גם. היחסים עם לוב, פחות. כהן בהחלט נכנס להיסטוריה כמי שהצליח להרוס לישראל יחסים עם מדינה שאיתה לא היו לה יחסים.
התרעות פיקוד העורף