בלילה חלמתי שאני חיילת בטירונות שהמפקדת הגדירה כ"טירונות חדשותית". מסדר הבוקר כלל חזרה אחר מבזק חדשות, שיעורי מורשת קרב עם שינון הכותרות של אותו היום, בצהריים חזרות על מבזקים, ולפני ארוחת הערב בחדר האוכל של הטירוניות, עלייה לשידור מאולפן צבאי מאולתר. נדמה לי שהיה בו טלפון אדום של פעם. כשהגיע תורי, כמובן שהדבר הצחיק אותי מאוד וכמובן שחטפתי עונש: לצפות בכל המהדורות של אותו יום ולסכם אותן.
כך נסראללה מנצל את ישראל כדי לקדם את שאיפותיו בתוך לבנון | דעה
דבר בחלום לא הזכיר את הטירונות שלי במחנה ג'וליס 1992 באחד החורפים החריגים שידעה הארץ. באחד הלילות חלמתי שראשי קופא בתוך ערימת שלג וששמיכת הסקביאס הופכת לכבדה תחת הקרח. פקחתי עיניים, עצמתי אותן חזק-חזק ועדיין, אותו חלום. פקחתי שוב והבנתי: אכן כדורי שלג באוזניי, אכן אוהל הברזנט קרס עלינו. לא חלום.
גם הלילה התעוררתי בבהלה. כמו בטירונות האמיתית, המציאות שלתוכה הקצתי לא הייתה הרבה יותר טובה. כבר תקופה ארוכה נופלים סביבי המוני חללות וחללי דיכאון פוליטי. לא משנה על מה ידברו איתם, הם יגיעו לפוליטיקה. הפוליטיקה הרי לא באמת מסוגרת בתוך עצמה. היא משפיעה על היומיום של כולנו. בהחלטות שמתקבלות במסגרתה, ברוח המנשבת בה.
קשה פה, הם אומרים, השחיתות הפכה לנורמה. תוכנן של מילים יקרות ללבנו נעקר מהן או שהן עוותו. ציונות. יהדות. עוצמה. המחירים שכרוכים בחיים כאן הפכו לבלתי נסבלים. ההמתנה לתור לרופאים או בחדר מיון מתגלה פעמים רבות מדי כהרת גורל. האלימות, קריסתן של מערכות ועוד ועוד. הרוב נראה לי די נכון. ההבדל הוא בעיקר בווליום שבו כל אחת ואחד חווים את הדברים.
השכנים הקשישים מהבניין ממול מחוברים לחדשות בווריד. מערכת הסראונד שסידרו לעצמם הופכת בניינים שלמים שמסביבם לשותפים פעילים לדפוסי צריכת החדשות שלהם. חברות וחברים קרובים מחוברים לפושים של אתרי החדשות. אני מנסה לחשוב מה ההבדל בין התמכרות לחדשות לכל התמכרות אחרת ואין לי תשובה.
עכשיו אני חובשת לרגע כובע אחר, לא צבאי משונה, אלא של אחת ממייסדות “מכורים לחיים", ארגון שעוזר למכורים ולמכורים נקיים. בשאלון פופולרי לבדיקת התמכרויות מופיעות שאלות כמו “האם את/ה רוצה להפסיק אך מתקשה?", “האם את/ה יודע/ת שאת/ה חסר/ת שליטה, אך חסר/ת אונים מול קושי להשתנות?", “האם את/ה סובל/ת מבעיות בריאות כתוצאה מהתנהגותך?", “האם הסביבה מביעה דאגה בעניין השימוש שלך?" ועוד. את השאלון הזה העברתי בקרב חברות וחברים.
התוצאות - עכשיו קבלו פרצוף של סוקרת - מעידות לדעתי על כך שיש מקום לדאגה אמיתית. חברות וחברים, אנחנו עם מכור. הדילר, כמו בכל התמכרות, עסוק בלמכור לנו עוד ועוד. היחסים ברורים: פוליטיקאים ופוליטיקאיות מזינים את המפלצת בעלת התיאבון האינסופי, כלומר התקשורת. חלקם הפכו לשומרי מסך. לא משנה באיזו שעה הטלוויזיה בבית תפעל, הם יופיעו על המרקע.
ג'ורג' אורוול כתב על כך במאמרו "פוליטיקה והשפה האנגלית" שפורסם ב־1946: "בימינו, השיח הפוליטי בעל פה ובכתב הוא בעיקרו הגנה על הבלתי ניתן להגנה". כשכתב את הדברים הללו, הוא התייחס להמשך השלטון הבריטי בהודו, לטיהורים וההגליות ברוסיה, להטלת פצצות האטום על יפן. עולם כמנהגו נוהג. בין בנות ובני האדם תמיד היו טובים ותמיד היו גם נבלות. אין חדש תחת השמש.
בתווך נמצאים כולנו. כבר כתבתי על אכזבתי ממרבית חברותיי וחבריי לתקשורת. חלק גדול מהם מנהל תחרות על הבוטות ועל הרעש שבכל כותרת. גם מפוליטיקאים אין לי הרבה ציפיות. המציאות רומזת לי שבודדים מגיעים לפוליטיקה מהסיבות הנכונות. חז"ל אמרו ש"אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, שאם תזוח דעתו עליו אומרים לו - חזור לאחוריך". בעבר האמנתי שהסיבה היא שמי שנתפס בקלקלתו, ייזהר בפעמים הבאות. אז האמנתי.
התסכול והשפיפות הם בכל גוני הקשת הפוליטית. מה זה עוזר בכלל, אומרת לי חברה יקרה שיוצאת להפגין שבוע אחר שבוע. “אולי אוותר. הרי הפוליטיקה פה נהייתה מאוד מרושעת כלפי כולנו". “מה זה עוזר בכלל", עונה לה חבר אחר, לכאורה מהצד השני של המפה הפוליטית. שניהם יוצאים מאותה נקודת הנחה שאומרת: מי אנחנו, האזרחים הקטנים, שנדמה לנו שמה שנגיד באמת יזיז למישהו. המשותף להם הוא התחושה שניטלו מהם היכולת והזכות. עובדה, אמרו בחדשות ש.
דיכאון פוליטי הוא אמיתי וקטלני כמו כל דיכאון אחר. הוא מופיע כעצבנות, חוסר תקווה ותחושת חידלון עקב מצבים פוליטיים מתוחים ותחושת אי־יכולת לשנות את המציאות הפוליטית. זה גומר את הבריאות. צריכת חדשות מופרזת, כמו כל דבר אחר, היא התמכרות קטלנית.
צפייה חוזרת באותה ידיעה על רצח מחריד או על אקט מופרע אחר, לא מחזירה את המתים ולא משנה את האקט המופרע שכבר בוצע, אבל כן מאיימת להפוך להתמכרות. חוץ מזה, היא מעלה את סף הרגישות לדברים שהם אנומליה, וזה כבר לטור אחר.
בשורה התחתונה: פעם ביום יכולה להספיק. שווה לנסות. אולי המפלצת הדו־ראשית תתחיל להתכווץ, יהיה לה זמן לעסוק באמת בעבודתה ולא רק בצעקות, פחות דמויות בעייתיות יהפכו לכוכבות בכל בית ומעט מהרעש ישכך.