אינני מכיר את אביחי מנדלבליט באופן אישי. הכרתי היטב את אביו מיקי זכרו לברכה, שהיה מבכירי הפעילים של תנועת החרות בתל־אביב ונאמנו של מנחם בגין. בוודאי היה גאה בבנו על המעמד המשפטי הרם שהגיע אליו. ספק אם היה גאה על השתתפותו בחוברת שהופקה על־ידי עיתון “הארץ”, במטרה “להנחות” את 15 שופטי בג”ץ.
"אנחנו במצב מאוד לא טוב": מנדלבליט תוקף את ממשלת נתניהו
המחאה התחדשה ברחבי הארץ; הפגנות צפויות בנתב"ג לקראת טיסת נתניהו
מדובר במוסף מיוחד, שכל כולו מאמרים ומודעות נגד מה שמכונה בעיתון זה ואצל המפגין־המתמיד –”ההפיכה המשטרית”. מאמרו של מנדלבליט מופיע בקדמת המוסף, כשעמוד ממול מודעה שנושאת את הכותרת: “הכיבוש אינו סביר”. החותמים עליה מדברים על כך ש”בגדה המערבית נהרסים חיים יום־יום ושעה־שעה”, פלסטינים נרצחים, רכושם נגזל, והם קושרים את המאבק נגד ביטול חוק הסבירות, בהתנגדות לכיבוש, לנישול, לפוגרומים, לגזל, לפשעי מלחמה, ומסיתים את חיילי צה”ל “לא לעמוד מנגד”.
אני בטוח שהכותב אינו נהנה להיות בחברת ארגונים שכאלה, שמנצלים את הערעורים על עילת הסבירות כדי להשניא את ישראל בעולם, ולציירה כמדינה פושעת. במוסף המיוחד הזה גם מודעה של הקרן החדשה לישראל ה”מתנגדת לכיבוש”, קובעת כי “רוב חוקי ההפיכה מכוונים נגד החברה הערבית”, שלא לדבר על שלל המאמרים שמדברים על “העליונות היהודית”, על “הסכנה לחופש האקדמי” על “החלת ריבונות ישראל בגדה”, ועל “החיבור בין השסע הפוליטי למתח הביטחוני הגובר”. וכל זה – בעברית.
מנדלבליט נתן במאמרו יד להסתה, שכבר מזמן חרגה מעניין עילת הסבירות כשלעצמה. הוא ושופטי עליון בדימוס חברו אל דוברי השמאל הקיצוני, מוציאי דיבת ישראל החוצה, מעלילי עלילות כזב. השנאה העצמית מבית היוצר של העיתון הפוסט־ציוני הגיעה לשיאה. עם זאת, מנדלבליט לא התנתק כליל משורשיו האידיאולוגיים, והביא כתנא דמסייע את מנחם בגין ז”ל. זוהי גם כותרת מאמרו: “מה שבגין הבין לפני שנות דור”. אני חותם על כל דברי בגין המצוטטים. לא היה מנהיג בישראל שתמך במערכת המשפט כמוהו. במיוחד ב־29 שנותיו באופוזיציה.
כמו יריביו של בגין בזמנו, שמביעים בימים אלה געגועים אליו, אחרי שהושמץ כ”רוצח”, מסתבר שגם היועץ המשפטי לשעבר נכסף למשנתו שמונגשת היטב באתר של מרכז מורשת מנחם בגין ובאסופת הגותו “דרך בגין”.
המשפטן מנדלבליט לבטח מכיר את המשפטן יורם ארידור, שבקרוב ימלאו לו 90 שנה. ארידור פעל שנים רבות לצדו של בגין, הכיר היטב את דעותיו בתחום המשפטי, ועל כך כתב במאמרו בכתב־העת “האומה” (גילוי נאות: אני העורך) תחת הכותרת: “’העליון’ איננו תמיד עליון”. בדברו על עליונות בית־המשפט והכנסת – אומר ארידור – יש לזכור כי בגין הביע דעתו בעת שבית־המשפט העליון נהג בריסון עצמי, ולא פלש ללא מגבלה לתחום הפוליטי.
בגין גם לא שלל עקרונית חקיקה שבאה לבטל בעת הצורך פסק־דין בעליון. “מי שמסתמך על בגין למניעת פסקת ההתגברות או לקביעה מוחלטת של עליונות הרשות השיפוטית, פשוט מתעלם מכך שבתקופתו בית־המשפט העליון ככלל לא עסק במחלוקות פוליטיות וטרם הלך בדרך המהפכה השיפוטית. כבר כיום יש מעבר לאימפריאליזם השיפוטי”.
הדמוקרטיה שלנו אולי נעדרת מנגנוני הגנה מספיקים, אבל במה עליונה סבירות השופטים על סבירות חברי הממשלה הנבחרת? מדוע מינויים של שרים מופרכים לעתים, ואילו על מינויי שופטים – קדוש אמור? מדוע המינוי הפוליטי של בהרב מיארה סביר ואילו כל מינוי ראוי, מקצועי, שיחליף אותה איננו סביר? ומעל לכל – הדיבורים הנלוזים על ישראל שצועדת לקראת דיקטטורה הם בגדר עלילה בזויה. הרוח הדמוקרטית טבועה בגנים של העם היהודי, של מרבית האזרחים ושל כל ממשלה. בל יטיפו לנו מדינות זרות, בעידוד גורמים מבית, על דמוקרטיה!
ואסיים בעוד ציטוט ממאמרו של יורם ארידור ב”האומה”: “בתפילת ערב יום הכיפורים מצוי הפיוט היפה על אודות כוחו של האל: ‘כי הנה כחומר ביד היוצר, ברצותו מרחיב, ברצותו מקצר, כך אנחנו בידך חסד נוצר, לברית הבט ואל תפן ליצר’. אבל הסמכות הזאת, לעשות כרצונו, מצויה בידי אלוה, לא בידי אנוש, ולא הכל שפיט. לכן, אין צידוק לריסוק האיזון בין שלוש הרשויות למען עליונות הרשות השופטת בגרסתה האימפריאליסטית”. ואוסיף: אין כל צידוק לפסילת עילת הסבירות. גמר חתימה טובה וצודקת.