1. בתחילת הדרך הקפידו רבים מאיתנו להקדים לכל ביקורת על התנהלותם של המוחים נגד הממשלה אזכור שלפיו מדובר ב"פטריוטים ישראלים". אחר כך טרחנו להדגיש שבסופו של דבר, גם אם אנחנו חלוקים עליהם, ראוי להעריך את מי שמוכנים לצאת מהבית כדי להילחם על עמדותיהם. ובכן, נדמה שאפשר להפסיק עם מס השפתיים הזה. נכון, יש בין המוחים פטריוטים אמיתיים רבים, שדואגים מאוד לעתידה של המדינה ומוכנים לעשות הכל כדי שהיא לא תיפגע, אבל קולם של אלה הולך ונמוג.
ישיג את יעדו? כך מחלוקת פנימית במערכת הביטחון תסייע לנתניהו בדרך לנורמליזציה
גלנט במתקפה מרומזת: "המערער על מגילת העצמאות פוגע במדינה"
מי שנותנים היום את הטון ברחוב ובתקשורת, בארץ ובעולם, הם חבורה פרועה של אנשים שאין לה קווים אדומים, אין לה גבולות ואין לה אלוהים.חבורה ששנאתה לנתניהו גדולה מדאגתה למדינה, חבורה שמוכנה להוציא למדינת ישראל עין, ובלבד שתוציא לקואליציה הזו שתיים. הקבוצה הזו, שלפני פחות משנה הפסידה בבחירות, מזכירה את החייל מאותה בדיחה עצובה, ההוא שעף מקורס טיס ובחר לעבור לנ"מ. "אם אני לא טס, אף אחד לא יטוס".
יש לך זמן פנוי? למה שלא תלמד/י אנגלית? לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
אל האנשים האלה צריך להתייחס בהתאם למעשיהם. מי שמנסה לפגוע בכלכלה הישראלית אגב קריאה להוציא מכאן השקעות, איננו פטריוט ישראלי. מי שמייחל להודעה שלילית של חברות דירוג האשראי, רק משום שזה יסייע לו להוכיח שעמדתו הפוליטית צודקת, אין בינו לבין פטריוטיות דבר וחצי דבר. מי שקורא לאנשים שלא להתייצב לשירות מילואים, בידיעה שהוא מסכן את הביטחון של כולנו, לא יכול להיחשב פטריוט בשום מזג אוויר.
מי שמשקיע ממון רב כדי לגרור את צה"ל לוויכוח הפוליטי ולפרק אותו מבפנים, לא יהיה לעולם פטריוט ישראלי. מי שפועל על מנת להבאיש את ריחנו בעולם, רק בגלל הוויכוח שיש לו עם הקואליציה הנוכחית, אין לו דבר וחצי דבר עם אהבת ישראל, ממש כמו המטורפים שמשווים את בני הפלוגתא היהודים שלהם לנאצים, אלה שרצחו אותנו בתאי הגזים ושרפו אותנו בקרמטוריום.
השבוע, עם הנכונות לרדוף אחרי בנימין נתניהו בארה"ב, בידיעה ברורה שהם פוגעים במדינה, דרדרו ראשי המחאה את כולנו לתהום חדשה. גרירת הוויכוחים הפנים־ישראליים אל מעבר לים לא הלהיבה אותי מעולם, ועדיין, גם למחאות מהסוג הזה יש מנעד רחב. כשמי שמפגין נגד מדיניותו של נתניהו בתל אביב, ממשיך איתו ומפגין נגדו גם בניו יורק, זה עניין אחד. אלא שזה לא מה שראינו השבוע. את מה שראינו השבוע כל ישראלי ששוחר טוב למדינתו חייב להוקיע, יהא באיזה אגף פוליטי שיהא.
קחו את המיצג המבחיל שהקרין את דמותו של ראש הממשלה על חומות כלא אלקטרז, כשהוא מאחורי סורגים ולצדו הכתובות "נתניהו דיקטטור במנוסה" ו"ביבי, ברוך הבא לאלקטרז". איזה פטריוט יכול להיות ישראלי שמחליט לנסוע לארה"ב ולהקרין שם שלט שמייחל לכניסת ראש ממשלת ישראל לכלא? האם זו מחאה סבירה? האם יש לה קשר למדיניות הממשלה?
אני מכבד אופוזיציה שעושה הכל כדי להחליף את השלטון בכלים דמוקרטיים, אבל תפילה ותקווה לכליאתו של היריב הפוליטי שלכם בבית הסוהר אינן כלי עבודה סבירים של אופוזיציה שפויה. ובכלל, הרי בבית המשפט המחוזי בירושלים מתנהל משפטו של נתניהו, לא? ומה אם מערכת המשפט, זו שאתם כל כך דואגים לה, תחליט שהוא חף מפשע? איך אנחנו נראים בעולם כשאזרחים משלנו, שמציגים את עצמם כשוחרי דמוקרטיה וצדק, מפרסמים על גבי חומות הכלא המפורסם בסן פרנסיסקו איחולים לראש הממשלה הנבחר שלהם שילך לכלא, כשמשפטו טרם הסתיים? ולמה בארה"ב?
וכשהמפגינים מקרינים על בניין רב־קומות את הכרזה הקוראת "אל תאמינו לקריים מיניסטר נתניהו", במי הם פוגעים בדיוק? ברפורמה המשפטית או בכולנו? הרי נתניהו נסע לשם כדי לדבר נגד הגרעין האיראני, ובעד נורמליזציה עם ערב הסעודית, ובעד עוד כמה עניינים שחשובים לכולנו. שמאל וימין. אז כשאתם קוראים לנשיא ארה"ב או לנציגי המדינות השונות באו"ם לא להאמין לו, נגד מי אתם חושבים שאתם נלחמים? ומה ההבדל ביניכם לבין פעילי BDS?
וכשנתניהו נפגש עם אילון מאסק, ובשמיים מלווה אותו מטוס קל שמושך אחריו את הכרזה "קריים מיניסטר נתניהו, לא רצוי", זה מסייע למדינה? וכאשר במקביל לפגישה של נתניהו עם הנשיא האמריקאי, עומדת קבוצת מפגינים מול שגרירות ארה"ב בתל אביב ומניפה שלט ענק "JOE HELP ISRAHELL", זה מעשה פטריוטי? וכל זה עוד לפני שהתייחסנו לכלי התקשורת שלנו, שאיבדו גם הם כל פירור של בושה, ומסקרים באהדה גדולה כל כך את החבורה הזו.
אלה אחים?
כעת בואו נתרכז באחת הקבוצות המכוערות ביותר במחאה הזו, זו המכנה את עצמה "אחים לנשק". אותה מיליציה חסרת מעצורים, הנוטפת רעל ושנאה לכל מי שלא נמצא בצד שלה.
"כשאתם מתקיפים את 'אחים לנשק', אתם מתקיפים את חיילי המילואים של מדינת ישראל, אתם תוקפים את צה"ל ואתם פוגעים בביטחון", צייצה השבוע בטוויטר הקבוצה הזו, שחטפה את צה"ל בסיוע אדיב של הרמטכ"ל, ששותק מולה, שעובדת במשרה מלאה כדי לפורר עד דק את ה"רעות", שספק אם תשוב עוד בינינו לפרוח, שניכסה לעצמה את מדי הזית שאיתם יצאו לקרב דורות של לוחמים, ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים, תומכי האקטיביזם השיפוטי ומתנגדיו. "הצבא זה אנחנו", מכריזה החבורה החצופה הזו, "אנחנו הלוחמים, אנחנו המילואימניקים. מי שתוקף אותנו – תוקף את צה"ל".
מי שלא ראה את נציגי "אחים לנשק" בתוכנית "60 דקות" של רשת CBS, חייב לעזוב הכל ולרוץ לעשות את זה. ההופעה הזו של שלושה מבכירי הארגון מקפלת בתוכה הכל. זה מתחיל במשפט האידיוטי שהוציאה מפיה הטייסת שירה אטינג, משפט שגרם לכולנו נזק איום ונורא.
"אם אתה רוצה שטייסים יהיו מסוגלים לטוס ולירות פצצות וטילים לתוך בתים בידיעה שהם עלולים להרוג ילדים, חייב להיות להם אמון מלא באנשים שמקבלים את ההחלטות האלה", הסבירה, כאשר רון שרף, עוד בכיר ב"אחים לנשק", יושב לצדה ומוסיף: "בערכים המוסריים שלהם". עזבו את זה שכל האחמד טיבי של העולם רקדו ברחובות עם הציטוט הזה, שבו טוענת טייסת בצה"ל שאנחנו מפציצים ילדים.
אבל מה זה הנימוק המוזר הזה? את לא מוכנה להוריד טיל על ילדים כשנתניהו ראש ממשלה, וכן מוכנה להפציץ ילדים כשיאיר לפיד ראש ממשלה? עשרות שנים שואלים את לוחמי הציונות הדתית "את הפקודה של מי תמלאו, של הרב או של המפקד", ועכשיו מתברר שלטייסת מ"אחים לנשק" יש רבנים משלה. אבל זו הייתה רק ההתחלה. כי בהמשך יצא המרצע מהשק.
אחרי כל בלבולי המוח של משרדי יחסי הציבור על כך ש"אחים לנשק" זה גם ימין וגם שמאל, גם דתיים וגם חילונים, הסבירה הטייסת למראיינת האמריקאית, ברחל בתך הקטנה, כשהאח לנשק שלצדה מהנהן בעוז: "אם את רוצה שיתאפשר לפתור את הכיבוש יום אחד, ואני חושבת שכל אחד פה מעוניין בכך, הדרך היחידה לסיים את זה ולפתור את זה, זה לוודא שישראל תישאר דמוקרטיה".
הבנתם? זה כל הסיפור. "אחים לנשק" איננו אלא "שוברים שתיקה" גרסת 2023. ארגון שמאל שעושה שימוש בשירות הצבאי שלו כדי לשחק על הרגש של כולנו, ובסופו של יום מתגלה ככזה שלא ממש אכפת לו כמה נזק הוא יגרום למדינה כדי להביא לתוצאה הפוליטית שהוא מעוניין בה. והתוצאה הזו, אין להתבלבל, איננה ביטול הרפורמה. התוצאה הזו היא ביטול הקואליציה הזו, וביטול רצונו של הבוחר. הרפורמה היא רק התירוץ. צבא ההגנה לישראל הוא רק האמצעי.
והערה אחרונה בקשר ל"אחים לנשק": מכיוון שכל חוסם כביש מהארגון הזה זוכה לעיתונאי מלווה שדואג ליחסי הציבור שלו, ומספר לנו שהוא יוצא סיירת מטכ"ל או שייטת או שלדג, חשוב להבין שמה שעשו החבר'ה האלה בעבר צריך לעניין אותנו בדיוק כמו שצריכה לעניין אותנו השאלה איפה שירת בצבא מי שנתפס לפני רגע במהלך שוד בנק. מי שפועל כדי לפגוע בחברה הישראלית ובביטחון המדינה, מי שתומך בסרבנות, מי שצובע את מדי צה"ל בצבעים פוליטיים, אין שום רלוונטיות לשאלה מה שהוא עשה דקה אחת קודם.
2כדי שלא ישחקו לכם בראש, חשוב שתזכירו לעצמכם כל הזמן: כשהאופוזיציה והעיתונות וארגוני המחאה מדברים על הצורך בבית משפט חזק ובמערכת משפט עצמאית, הם לא מתכוונים לזה באמת. כשהם מחלקים מדבקות וחולצות עם הססמה "I LOVE BAGATZ", הם מתכוונים לבג"ץ הזה, הספציפי, בהרכבו הנוכחי, עם הדומיננטיות השמאלית שאליה הם התרגלו.
לא את מערכת המשפט הם מכבדים, אלא את עמדותיהם הפוליטיות של אסתר חיות, של עוזי פוגלמן, של דפנה ברק ארז ושל יצחק עמית. רגע אחרי שהמטוטלת תזוז כמה מעלות ימינה, אותם מפגינים ייצאו שוב לרחובות, ובתי הדפוס ייצרו עבורם את הלהיט החדש "WHO IS BAGATZ?".
"לא יכול להיות שכמה חובשי כיפה שסיימו פקולטה למשפטים יקבעו לנו מה לעשות כאן", יסביר לנו אז הקצין התורן מסיירת מטכ"ל, שיקרא לא להתייצב למילואים. ושוב יישלפו הארנקים, ושוב יישכרו משרדי יחסי ציבור, ו"כוח דיזנגוף" יוציא המונים לרחובות, וההסתדרות הרפואית תשבית את חדרי הניתוח, וראש עיריית תל אביב-יפו יסביר בידענות שמערכת המשפט שלנו מזכירה את זו של הונגריה, ושבמדינה ליברלית מתוקנת אנשי הרוח מהאקדמיה הם שצריכים להיות המגדלור המוסרי שיקבע לאן נלך.
ומה יקרה כשגם האקדמיה תתחיל להתאזן? או אז יקום הקרמניצר התורן וינתח בפנים חמורות סבר שבדמוקרטיות אמיתיות העיתונות היא זו שצריכה להחליט מה יהיה פה, ושהגיעה העת שבן כספית ועמוס שוקן יראו לנו את כוכב הצפון. למי שחושב שאני מגזים, אזכיר שאני לא מנבא מה יקרה כאן מחר, אני מספר מה קורה כאן כבר תקופה ארוכה. לחברים משמאל אין כבוד למערכת המשפט. יש להם כבוד לשופטים שפוסקים כפי שמצופה מהם.
הנה לכם שורה ארוכה של דוגמאות, מהימים ההם ומהזמן הזה: אם נישאר גם בעתיד עם הפרקטיקה שנהגה עד כה, החל משנת 2028 ישמש השופט נעם סולברג כנשיא בית המשפט העליון. לכאורה, די בכך כדי שהוא יזכה לכבוד ויקר, שהרי שופט עליון הוא שופט עליון, ונשיא הוא נשיא, ואין לחשוד בכך ששוחרי עצמאותה של מערכת המשפט מחליטים איזה שופט לכבד ואיזה לא, לפי שיקולים חיצוניים. נכון? ובכן, לפני חודשיים השופט סולברג הרהיב עוז לפסוק בדעת מיעוט מול ששת עמיתיו בסוגיית הפיקדון לעובדים זרים, אותו פיקדון שנועד לעודד אותם לצאת במועד מהארץ.
פרופ' מרדכי קרמניצר, ממובילי הדעה החשובים בשמאל בתחום המשפטי ובעבר סגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, נכנס בסולברג ב־200 קמ"ש כדי להסביר כמה הוא מסוכן. פסק הדין, קבע, "מזעזע", "מוזר", "משאיר טעם רע בפה", "מערער מושכלות יסוד של המשפט החוקתי", "חותר תחת ההגנה היעילה על זכויות האדם". "אם יתמלאו בתי המשפט בסולברגים", הזהיר, "לא יהיה טעם בביקורת שיפוטית על המחוקק ועל הממשלה".
השופט סולברג חוטף ב"הארץ" כבר שנים, על כל החלטה שלו שחורגת מהקו הרשמי של השמאל. כשסולברג חתם יחד עם חבריו, חנן מלצר ומני מזוז, על פסק דין שלא אישר למוזיקאים עזתים להיכנס לישראל, הגדיר אותו מאמר בעיתון: "חצוף", "לאומן", "שופט אפרטהייד בבית משפט אפרטהייד", וקינח ב"אוי לבית המשפט שסולברג שופט בו".
כשסולברג ואליקים רובינשטיין פסקו בעניין כשרות כלשהו, הסביר אורי משגב ב"הארץ" שמכיוון ש"שניהם חובשי כיפה, דתיים אורתודוקסיים, שצמחו והתפתחו בדרך המלך של הציונות הדתית", הרי ש"נתנו לחתולים לשמור על השמנת", כשהוא מזכיר ש"על פי שיטת הסניוריטי, ב־2028 יעמוד בראש בית המשפט העליון מתנחל. כלומר עבריין".
"...דעת המיעוט שלו לא תישאר לנצח דעת מיעוט", הזהיר במקום אחר, "וזה עתיד קודר מאוד לדמוקרטיה הישראלית ולשלטון החוק שלה". כשהעליון פסק בעניין קרקעות בטייבה משהו שלא היה נוח ל"הארץ", הסביר ב. מיכאל שמי שקבע את ההרכב שדן בתיק הזה השתגע.
"להתדיינות בשאלת בעלות על אדמות בין פלסטינים לבין יהודים, נקבע ההרכב הבא: נעם סולברג, דוד מינץ, אלכס שטיין. שני מתנחלים, ועמם היבוא האישי של הגברת שקד מאמריקה. שלושה שופטים שמרנים? לא. זו מילה מכובסת. אלה שלושה שופטים הנעים על הספקטרום שבין השול הימני לשול החרד"לי". נפתח סוגריים קטנים, רק משום שהזכרנו כאן את השופט מינץ. כשזה ביקש לפסול את התמודדותו של עופר כסיף לכנסת, השווה אותו בעל טור ב"הארץ" למשפטן נאצי.
הכותב עודה בשאראת הסביר מעל דפי העיתון שהשופט סולברג "גר בהתנחלות", ולכן הוא לא יכול לפסוק בעניין חאן אל־אחמר. אפילו כשסולברג הכפיל את עונשו של שוטר מג"ב שירה שלא כדין בפלסטיני, נכנסו בו ב"הארץ", כנראה מכוחו של ההרגל. "18חודשי מאסר רעים אפילו יותר מתשעה חודשי מאסר", הסבירה עלית קרפ במאמר, שצריך להיות גאון כדי להבין את ההיגיון שבו.
עכשיו תסבירו לי למה כשבימין לא מבסוטים מהעמדה הפוליטית של חיות ויצחק עמית זו פגיעה בדמוקרטיה, וכשבשמאל מזהירים מפני סולברג או מינץ – זו ביקורת לגיטימית?
נזכרתי השבוע מה עוללו ב"הארץ" לשופט סולברג כשזה הוזכר כמועמד אפשרי לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. עקיבא אלדר, מעיתונאיו הבכירים של "הארץ" ומי שלפי ערך הוויקיפדיה שלו נבחר לאחד העיתונאים המשפיעים בעולם בסקר שערך ה"פייננשיאל טיימס", נשלח אז למשימת החיסול. אלדר הסביר שסולברג "שירת בפרקליטות תחת שרביטה של אם המתנחלים, פליאה אלבק, ושימש כעוזרו של היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין", כשהוא שוכח לספר שהוא שירת גם תחת מיכאל בן יאיר ויוסף חריש, שני יועצים משפטיים לממשלה שלא ממש נמנים עם חוגי הימין, וששניהם המליצו עליו לשיפוט.
"עצם מועמדותו של השופט נועם סולברג למשרת היועץ המשפטי לממשלה מעוררת דאגה", כתב אלדר והביא דוגמה לפסק דין "חמור" של סולברג משנת 2007, פסק דין שבו זיכה מחמת הספק שוטר מג"ב שירה למוות בפלסטיני, בסיומה של התפרעות אלימה של ערבים, שבמהלכה רכב פלסטיני דרס שוטר ופגע בו. לא אלאה אתכם בפרטי הסיפור ההוא, הם לא חשובים כאן. לא אלאה אתכם גם בפירוט השקרים והמניפולציות שפורסמו ב"הארץ" אז. פירטתי אותם בזמנו בטור מיוחד.
סולברג, סיכם אלדר נוכח פסק הדין, לא התברך ב"שיקול דעת". "אם חברי ועדת החיפוש לא קראו את פסק הדין הזה, הם לא עשו את עבודתם נאמנה", כתב, כשהוא בוחר לא לספר לקוראיו שהפרקליטות הגישה ערעור על אותו פסק דין, ושבית המשפט העליון דחה את הערעור ובחר לסמוך את ידיו על קביעותיו של סולברג.
שערי הגיהינום
זה לא נגמר בסולברג, כמובן. ב"הארץ" יש מסורת עתיקת יומין של ניסיון לצוד כל שופט שפוסק בניגוד לקו הפוליטי הרשמי של העיתון. פעם אחת חטפה בראש השופטת נאוה בכור מבית משפט השלום בכפר סבא, אחרי שהחליטה לזכות צעירה תושבת השומרון. פעם אחרת חטף בראש השופט דוד גדול שפסק בעניין כלשהו בניגוד לקו המערכתי של העיתון, וב"הארץ" שיגרו צלם שימתין לו ליד בית הכנסת בתום תפילת שחרית ויצלם אותו עם הטלית ביד, כדי שיהיה ברור מאיפה מתחיל הכל.
כששופטת השלום מלכה אביב שחררה פעם מתנחל ממעצרו, חשף אחד מהכתבים הבכירים של העיתון שהשופטת היא "מתנחלת ותיקה", שכן 30 שנה קודם לכן היא נמנתה עם מייסדיו של מושב חקלאי בבקעת הירדן. זו פרקטיקה. שום כבוד אין באגף הזה למערכת המשפט או לשופטיה. יש כבוד לאג'נדה שלהם, כל עוד היא כזו. החלטה אחת שחורגת מהמותר, והשופט התורן יחטוף.
תראו מה קרה לא מכבר כשבית המשפט – ההוא שבמחאה מזהירים אותנו מפני פגיעה בו ובעוצמתו – קיבל החלטה כזו. זוכרים שהרכב השופטים בבית המשפט המחוזי בירושלים הבהיר לפרקליטות שתתקשה מאוד להוכיח את סעיף השוחד נגד נתניהו בתיק 4000? ובכן, באותו הרגע נפתחו על השופטים האלה שערי הגיהינום השמאלני. במה לא האשימו אותם? איזה בוץ לא השליכו עליהם? כל מה שאמר עד היום דודי אמסלם נראה כמו קורס לנימוסים והליכות נוכח מה שעברו רבקה פרידמן־פלדמן, משה ברעם ועודד שחם.
אם יש דרך לאיים על בית המשפט, התגובה בשמאל לאמירה ההיא של שופטי נתניהו הייתה קורס בסחיטה באיומים. יוסי ורטר כתב שהתנהלותם של השופטים "נרפית", והעלה את האפשרות שהם מושפעים מההאשמה נגדם שהם שמאלנים. פרופ' מרדכי קרמניצר הסביר שמעכשיו בית המשפט עלול לנתח את הראיות שלא על "טהרת הענייניות".
הוא גם העלה את האפשרות שבית המשפט מעניק לנתניהו "צ'ופר", וסיים בכך שהשופטים חוששים "מפני השלכותיה האפשריות של ההפיכה המשטרית", וש"לא ניתן לשלול" גם את האפשרות שהשופטים מפחדים שהקואליציה תבוא איתם חשבון כשירצו להתקדם.
מוטי גילת תהה אם "שופטי נתניהו מנסים להלבין שחיתות". על השופט משה ברעם הוא כתב שהוא "שעט כמוצא שלל רב על כל אמירה של עד שבכוחה לחזק את ההגנה ולנרמל מעשה בלתי ראוי או מושחת לכאורה". ועל הדרך הסביר שהמשפט הזה "מזכיר לפעמים משפטים בסיציליה", כשהוא מעלה את האפשרות שהשופטים שוקלים "שיקולים זרים פסולים".
רביב דרוקר הסביר שהמהלך של השופטים משקף "חוסר הבנה כמעט מפחיד של המציאות שהם חיים בה", ולעג להם שהם "כמעט מפהקים כאשר נשמעות עדויות מדהימות של אנשי וואלה!.
אורי משגב תיאר את מעשה השופטים בתור "חבלה מכוונת בשירות ההגנה, או שלומיאליות וחוסר הבנה מוחלט של המציאות הציבורית והתקשורתית". טליה ששון הסבירה שמה שעשו השופטים מהווה "רף חדש של הפליה לטובה".
אתם מבינים מה צפוי לנו פה ביום שהרכב בית המשפט העליון ישתנה במקצת? אתם זקוקים לסדנה לדמיון מודרך כדי להבין שהחבורה הזו של שוחרי בית המשפט תמצוץ לשופטים את הדם כמו ששום פוליטיקאי ימני לא עשה מעולם? עצמאות שיפוטית? הצחקתם אותם.
תראו מה קרה לשופט יוסף אלרון, רגע אחרי שהודיע שיש לו עניין להתמודד על נשיאות העליון, מול יצחק עמית. וחשוב להזכיר, לא מדובר בחבר מרכז ליכוד שעסק באינסטלציה והחליט פתאום שכדאי שהחבר'ה מהמפלגה יסדרו לו ג'וב. זה שופט בית המשפט העליון. ההוא שחבר בקבוצה שכולם אומרים לנו כל הזמן שצריך להקשיב לה. שחייבים לכבד אותה. שרק אנשיה יודעים מה נכון.
שהם ורק הם יכולים להציל אותנו. הרי לכאורה, "I LOVE BAGATZ" מחייב לאהוב גם את אלרון. ובכן, הפרשן המשפטי של "דה מרקר", עידו באום, דובר משרד המשפטים בעברו, הציע להשעות את אלרון משום ש"במעשהו נתן אלרון יד לערעור האמון הציבורי במערכת המשפט". "מהיום והלאה כל פסק דין של אלרון, במיוחד פסקי דין והחלטות אחרות בבג"ץ, חשוד בהטיה פוליטית... נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות תיטיב לעשות אם תדיר את אלרון מכל דיון בהליך משפטי שניתן לטעון כי לתוצאתו יהיו השלכות פוליטיות לטובת הקואליציה או נגדה", כתב. לא פחות ולא יותר.
משה גורלי, הפרשן המשפטי של "כלכליסט", בעברו דובר הנהלת בתי המשפט, תרם גם הוא את חלקו. "אלרון מספק יתרון ורוח גבית למלחמת החורמה שמנהלת ממשלת נתניהו־לוין בבית המשפט העליון ובדמוקרטיה הליברלית. הוא מבצע את ההבקעה הראשונה של ההפיכה המשטרית".
גורלי גם נזכר ש"בשתי הזדמנויות קודמות, פסק אלרון לטובת אינטרסים שקשורים לנתניהו וממשלתו", וסיכם: אלרון הציג את מועמדותו "לנשיא הראשון של ההפיכה המשטרית". קרמניצר, שוב קרמניצר, קבע ש"השופט אלרון העמיד עצמו לרשות הכוחות המאיימים על הדמוקרטיה". טליה ששון הצטרפה גם היא, והטעימה ש"הצגת המועמדות של השופט יוסף אלרון לנשיאות בית המשפט העליון היא נקיטת עמדה בחוקי ההפיכה המשפטית־המשטרית...", ושמכיוון ש"אלרון נגוע בנקיטת עמדה", הוא "איבד את האובייקטיביות הנדרשת משופט...".
ודינה זילבר הוסיפה מאמר משלה, שכולו התקפה בוטה על השופט אלרון שאותו האשימה ב"ירי בנגמ"ש", וב"ניכור עמוק לערכי המערכת", וחיברה אותו לסיפור על הסוס הטרויאני.
אה, וכמעט שכחנו מה עבר השופט משה דרורי, עד לא מכבר נושא תפקיד חשוב של סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, רק משום שהעז להסכים לעמוד בראש הוועדה שתבדוק את עניין הרוגלות.
תפסיקו לשקר
בקיצור, לא רפורמה ולא נעליים. המוחים והכותבים והזועקים למיניהם לא דואגים למערכת המשפט. הם דואגים לדומיננטיות של העמדה שלהם, שעלולה להיחלש בתוך המערכת הזו, לטובת העמדה שהולמת את ערכיו של רוב הציבור הישראלי.
ואגב, לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שבין המחאה לבין הרפורמה אין שום קשר אמיתי. תראו כמה דוגמאות ותשפטו לבד: לפני כמה שבועות הכריזו המוחים על צעדה שתצא מקריית שמונה דרומה. "בזמן שממשלת ישראל מדברת על הפריפריה ומזניחה אותה, עם ישראל יגיע לכל מקום ויבנה מחדש", הצהיר משה רדמן, ממארגני הצעדה, באמצעות איש יחסי הציבור של המחאה.
אייל נווה, מראשי "אחים לנשק", הוסיף: "ראש ממשלה שטוען שאנחנו לקראת מלחמה רב־זירתית ומקצץ ב־80% מתקציב הביטחון של תושבי הצפון והדרום, הוא ראש ממשלה שלא ראוי לתושבים שמגינים על הארץ".
סליחה, זה קשור לוועדה לבחירת שופטים? לא. זה קשור לכך שהמארגנים לא רוצים את הממשלה הזו. זהו. שבוע או שבועיים קודם לכן התבשרנו שהפגנות השבוע ה־34 למחאה יתקיימו בסימן "אוזלת היד הממשלתית בטיפול בפשיעה בחברה הערבית". ראש עיריית טירה, מאמון עבד אלחי, עמד על הבמה בקפלן ותקף את הממשלה: "15 שנים אני ראש עיר, והחברה הערבית תמיד סבלה מהפקרות והזנחה. אבל זאת הממשלה הגרועה ביותר שהייתה כאן", אמר.
נו, וזה כן קשור לרפורמה? זה קשור לעילת הסבירות? זה קשור ליריב לוין? לשמחה רוטמן? ושלא תבינו לא נכון, אין שום בעיה להפגין נגד כל מה שבא לכם. רק עשו טובה, תפסיקו לשקר לנו. כך היה כשבהפגנה בבאר שבע הוזמן לשאת דברים חוסיין אלעוברה, בדואי תושב רהט, שקורא מעל הבמה להפסקת ההריסות וההפקעות.
כך היה כשאחותו של איאד אל־חלאק, שנהרג מירי של לוחם מג"ב, נאמה בהפגנה בירושלים וקראה פסוקים מהקוראן, נוכח הקהל שקרא "איאד נרצח – אנחנו לא נשכח". כך היה כשעמירם לוין עמד בהפגנת "אחים לנשק" בחיפה, ותחת השלט "אחוות המילואימניקים להצלת הדמוקרטיה" קרא מול הקהל המריע ש"חשוב שנבין שאם כל חטאת הוא המשך הכיבוש והשלטון על העם הפלסטיני".
צריך לכבד את החשש שמקנן אצל רבים מאנשי השמאל מהרכבה של הקואליציה הזו. אסור להתעלם מדאגתם שמא המדינה תסטה לכיוונים שלפי השקפתם רעים לה. אבל לפני הכל צריך גם להבין שזה הסיפור. לא שום רפורמה משפטית. היו כאן בחירות, והתוצאות שלהן מבהילות חלקים באופוזיציה. ואת זה, שום פשרה בבית הנשיא על הרכב הוועדה לבחירת שופטים לא תוכל לפתור.