אני בן 40, שישה חודשים וחמישה ימים. ואלה התובנות שלי נכון לעכשיו | ליאור דיין

אני בן 40, שישה חודשים וחמישה ימים. אני שוקל 78 קילו (בערב, בבוקר אני 77), גובהי 1.75 מ', על פי מדד ה־BMI אני נמצא במרחק של הורדת 1.4 ק"ג בשביל להיכנס לקטגוריה של “משקל תקין".

אלו הן תובנותיי לגבי זוגיות, בני היקר | ליאור דיין
 
כרגע אני נמצא בקטגוריה של “משקל עודף", ויש לי מוטיבציה מסוימת לצאת מהקטגוריה הזאת, לכן אני רוכב על אופניים לפחות שלוש פעמים בשבוע. כל רכיבה היא בת חצי שעה בערך, ואני שומע במהלכה המון פודקאסטים. יש לי לפחות שישה פודקאסטים שונים שאני ״מנוי״ עליהם ומאזין לכל פרק חדש שלהם שיוצא. רק לפני שבוע הבנתי שאם מחברים את סך כל הפודקאסטים שלי יחד ומנסים להסיק מזה מסקנה היא תהיה שהטעם שלי הוא די קונבנציונלי. הסקאלה נעה בין פודקסטים על אקטואליה ועד לפודקאסטים על תרבות ואפילו כאלה שהם כמעט ״מדריכים לעזרה עצמית״. בכלל, לאחרונה אני מגלה צדדים רבים בי שדרכם אפשר לאבחן שאף שאני מאוד מעוניין לחשוב על עצמי בתור אדם ייחודי אני בסך הכל אדם די סטנדרטי, ממוצע בצורה אכזרית.

אינני יודע אם להגיע לגיל 40, שישה חודשים וחמישה ימים, ולגלות שזה מה שאתה נחשב לכישלון. אני בן 40, שישה חודשים וחמישה ימים. אני גרוש כבר ארבע שנים מהאמא של בני ופרוד כבר שנתיים מהאמא של הבת שלי.
בחצי השנה האחרונה אני, לראשונה בחיי, לבד, בלי שום אטרקציה רומנטית ברקע, ונדמה לי שיש משהו נחמד בלבד.

אני בן 40, שישה חודשים וחמישה ימים. כשנולדתי, גרתי עם הוריי הביולוגיים במושב גן שורק, בגיל שנה עברתי איתם לקריית אונו, שנה אחר כך הוריי נפרדו ואני עברתי למשפחה מאמצת בקיבוץ דביר, בגיל 3 ההורים שלי חזרו לנהל זוגיות, ואני עזבתי את המשפחה המאמצת וחזרתי אליהם, אחרי חצי שנה הם התחרטו ונפרדו שוב, ואני שבתי להורים המאמצים בקיבוץ, בגיל 8 עברתי ביחד עם ההורים המאמצים מקיבוץ דביר למושב אביגדור, בגיל 15 אמי שבה ארצה מארצות הברית, התיישבה ברעננה ואני עברתי אליה לשלוש שנים, שבסיומן הייתי בן 18 ונדרשתי להסתגל למשפחה החדשה שלי: משפחת צה"ל.

לא נוצרה קרבה אמיתית ביני לבין המשפחה החדשה ומהר מאוד עזבתי אותה לטובת העיר תל אביב, שנדמה שמתמחה בליקוט נטושים כמוני. בתל אביב התחלתי לנדוד בין דירות שכורות, עד שהנדידה נעצרה לטובת שנתיים וחצי של גמילה בלוס אנג'לס במכון גמילה שבו גרתי עם עוד 20 נגמלים שגם עליהם נאמר לי שהם המשפחה החדשה שלי.

אחר כך שבתי ארצה לעיר הגדולה ולדמי השכירות החודשיים וניסיתי ליצור משפחה משלי עם אשתי לשעבר בכל מיני שכונות בעיר (רמת אביב, רמת אביב החדשה, רמת אביב הירוקה, תל ברוך צפון), אבל גם בזה לא הצלחתי וסיימנו את המרוץ להקמת משפחה על מדרגות הרבנות בתל אביב. אבל לא התייאשתי וחזרתי למרוץ בסבב ב׳ וניסיתי לפתח סיבולת לב־ריאה וליצור משפחה חדשה עם בת זוג חדשה פלוס ילדה בשכונה חדשה בתל אביב, וגם זה לא הלך, ואני חושב ששתי הנשים יסכימו ש״אין פרטנר״ זו לא רק אמירה של אהוד ברק על ערפאת אלא גם אמירה עליי.

אינני יודע אם זו הסיבה לכך שבגיל 40, שישה חודשים וחמישה ימים אני עדיין מרגיש קצת זמני בכל מקום שבו אני נמצא.
אני בן 40, שישה חודשים וחמישה ימים והייתי בטוח כל חיי שהעונה האהובה עליי היא החורף, אבל לאחרונה אני תוהה אם זה באמת ככה, אולי אני קצת קיץ. מאז אני בלבטים. לעומת זאת כל האנשים שאני פוגש יודעים להגיד נחרצות מהי העונה האהובה עליהם.

אינני יודע אם זה אומר שאני פוגש את האנשים הלא נכונים.
אני בן 40, שישה חודשים וחמישה ימים. אין לי שעות עבודה קבועות, ואני לא אוכל בשעות קבועות, ואני לא ישן בשעות קבועות. כמה אנשים שמכירים אותי כבר אמרו לי שאני צריך להתחיל לסגל לעצמי הרגלים קבועים בשעות קבועות. יציבות והתמדה, הם אומרים לי, זה המפתח לחיים נכונים.

אינני יודע אם כדאי שאשאל אותם אם הם פשוט יכולים לשכפל לי מפתח.
אני בן 40, שישה חודשים וחמישה ימים. אני ממחזר בקבוקי פלסטיק, עושה כביסות לפי צבעים, שואב עם דייסון כמעט כל יום, לא מורח קרם לחות אבל פתוח לאופציה, משקה את העציצים בגינה לפחות ארבע פעמים בשבוע ואומר לילדים שלי לפחות שלוש פעמים בשבוע שאני אוהב אותם.

אני לא בטוח שההורים שלי, כשאני הייתי קטן, אמרו לי את זה אפילו פעם אחת בשנה. ואני לא בטוח אם בגיל 40, שישה חודשים וחמישה ימים זה כבר מאוחר להתעסק בזה.

אני בן 40, שישה חודשים וחמישה ימים. יש לי חתול שחור ודירת ארבעה חדרים שכורה בשכונה קטנה בקצה של תל אביב ואני חי חיי בוטיק קטנים, ואני לא יודע אם טוב לי או רע לי ואיך ארגיש בעוד שעה ואם ארצה להיות בן 40 או בן 20 או בן 7 או בן 30.
אינני יודע אם כולם מרגישים כמוני.