היום לפני 50 שנה, ב־6 באוקטובר 1973, כינס יוּסף גאד, מפקד גדוד תותחנים בארמייה השלישית של צבא מצרים את חייליו. הוא הודיע להם כי תוך שעתיים יפתח צבאם במבצע צליחה של התעלה מזרחה לסיני. איש מהם לא הופתע. הם ידעו מפיו שישה ימים לפני כן על כוונות הפיקוד העליון של צבא מצרים. גאד ביקש מכל אחד מהם להתכונן היטב לשעת השי"ן. חמש דקות אחרי שתיים החלה מתקפה ארטילרית של הצבא המצרי על כל מעוזי צה"ל לאורך התעלה. מיגים מצריים חצו ממערב למזרח והחלו לתקוף מטרות ישראליות.
מזכרת אחרונה: המכתבים ששלחו מהחזית חללי מלחמת יום הכיפורים
מתעלת סואץ ועד עמק הבכא: קטעים מספרו החדש של ניסים משעל על מלחמת יום הכיפורים
אחד מחייליו של אותו גדוד, סמל סייד בסטוויסי, כתב יומן אישי. הוא תיאר את דקותיה הראשונות של המלחמה ביומנו, וציין כי לא הייתה כל תגובה מהצד השני. יומיים אחר כך, ביום שני בצהריים, צלחו סייד וחבריו את התעלה על תותחיהם. שלוש דקות בלבד לקח להם לעבור מגדתה האחת, המצויה בשליטתם, לגדה השנייה, שבה התבסס צה"ל. גם הפעם, לא נורה לעברם ולו כדור אחד.
סייד הוא אחד משני גיבוריו של הספר החדש פרי עטי, שיצא לאור לאחרונה - "שני יומנים 1973". זיכרונותיו, 163 עמודי פנקס קטן, התגלו אחרי כמה שבועות בידי אחד מלוחמי צה"ל בחווה הסינית. הם התגלגלו לידיו של חייל המילואים הישראלי, עודד ירון. במקרה, גם עודד כתב יומן. הוא החל בכתיבתו זמן קצר אחרי האזעקה הראשונה, בשבת, וסיים רק חמישה חודשים אחר כך, בתום שירות המילואים שלו בסיני.
שני היומנים הם יצירות איכותיות, כל אחת מסוגה. סייד כתב כמו סופר מחונן, ועיטר את יומנו בציורים פרי עפרונו. עודד אף הוא כתב בכישרון רב, ואלמלא הלך אחר כך ללמוד הנדסת חשמל בטכניון - יכול היה לפתח קריירה נאה כפובליציסט מצליח באחד העיתונים.
את עודד לא הכרתי, אבל לפני עשור, 40 שנה אחרי המלחמה, הוא פנה אליי וביקש שאמצא את סייד ואסייע להשיב את היומן. סייד חתם רק בשמו הפרטי, ולמרות זאת, חלפו ארבע שנים ויומנו נחת בקהיר. "שני יומנים 1973" (הוצאת כנרת זמורה דביר) מתאר את כתיבתם של השניים, ואת טלטולי השבתו הביתה של היומן המצרי. זו עלילה שכולה אמת, והיא מפתיעה, מרגשת ועצובה.
אזכורו של הסיפור בעמוד זה אינו נעדר סמליות. בדצמבר 1974, ביוזמתו של עודד, פורסמו קטעים מיומנו של סייד בשני גיליונות סופשבוע של "מעריב" בזה אחר זה. הוא קיווה כי בעליו של היומן יתבשר על הפרסום, ויבקש את מחברתו באמצעות צד שלישי. אבל מקהיר לא הגיע כל סימן. עם השבת היומן לתעודתו לפני שש שנים, תיארתי את גלגוליו מעל דפי עיתון זה.
סייד וגם עודד כתבו בזמן ההתרחשות. יומניהם הם תיעוד אותנטי של האירועים בזמן אמת, ולא פרי זיכרון מאוחר. שני היומנים, ובעיקר יומנו של המצרי, מלמדים אותנו רבות על עצמנו. מתברר שבזמן שבו בישראל כלל לא הבשילה ההבנה כי עומד לנחות עלינו אסון, במצרים ידע החייל הפשוט ביותר כי הפקודה לפתוח במלחמה ניתנה, והיא תבוצע תוך כמה ימים.
דימום בלתי פוסק
סייד היה אז בן 25, בעל תואר ראשון בכלכלה ומדעי המדינה, המשכיל היחידי בגדוד. הוא מספר ארוכות על חבריו. הם היו חיילים פשוטים שגויסו מכוחו של חוק חובה. הם לא שיערו כי יושלכו למלחמה ולא רצו להיות חלק ממנה. הוא מתאר את מעמד הבשורה מפי מפקד הגדוד גאד, ואת תגובות החרדה העמוקה של חבריו לשמע ההודעה. הוא מתאר את חייהם וחלומותיהם בהרחבה. חיילים פשוטים, רובם פלאחים, שכל רצונם היה לסיים את השירות הצבאי ולשוב הביתה, להצליח לאסוף את הסכום המספיק לתשלום המוהר - כך יוכלו להקים משפחה.
ביום רביעי בלילה, שלושה ימים לפני פרוץ המלחמה, עמד סייד מעברה השני של התעלה וצפה לעבר מעוז "לקקן". הוא ראה את האורות המנצנצים של המעוז ושאל את עצמו, מה מתכננים לנו היהודים. מדוע הכל שם שקט כל כך, והאם טמונה כאן הפתעה. הוא לא ידע כי באותה שעה היה "לקקן" ריק מאדם. היה זה מוצב יומי שחייליו איישו אותו רק בשעות היום, והתקפלו לעת ערב. בתוכו פנימה, המעוז היה מוזנח.
שלושה ימים לפני פרוץ המלחמה עדיין לא הבשילה ההבנה בקרב מפקדי צה"ל באזור כי מוצב כזה צריך להיות מתוגבר, חמוש היטב ומאויש 24 שעות ביממה.
"מתעורר חשד מדוע עד כה לא ניכרה שום פעולה", כתב החייל המצרי באותו ערב. גם תחנות הרדיו וסוכנויות הידיעות לא התייחסו לריכוז כוחות (ישראליים) כלשהם בחזית המצרית. "האם הצלחנו להסתיר תנועות אלה בדרגה גבוהה של סודיות, לכן מרכיב ההפתעה יהיה לצדנו - או משהו קורה בצד השני?".
עדותו של סייד מלמדת כי ביחידות המצריות שרר חשש כבד, שלפיו צה"ל יעמיד מולם תגובה הולמת, וכי תוכנית הצליחה שלהם תיתקל באש כבדה, אבל הם חצו את התעלה ללא התנגדות. סייד מתאר כי היעדרה של תגובה מהצד הישראלי היה עבורם הפתעה מוחלטת. עובדה זו כשלעצמה ממחישה עוד יותר את המחדל. מתברר שהמצרים עצמם ציפו לאש ישראלית – וזו לא באה.
ביומנו תיאר סייד את עוצמת התדהמה. "זה היה רגע היסטורי אמיתי שיש לתעדו", כתב. "חלום שכולנו חלמנו, ומעולם לא יכולנו לדמיין כיצד יתממש. הכנו את עצמנו לכך שנחצה את התעלה על גשר של גופות, על ים של דם ורקיע מאש. אבל מה שקרה הוא בלתי נתפס לחלוטין. כיצד חצינו את התעלה לאור יום בלי אפילו ירייה אחת ממטוס או תותח. ללא כל פגיעה, ואף בלי אצבע אחת של חייל שנשרטה. זה הנס".
בחודשים האחרונים, בנסיבות שונות, פגשתי לוחמים מוותיקי מלחמת יום הכיפורים. נפש כולם עדיין דואבת, אצל רבים אפילו יותר מכפי שהייתה לפני עשור או שניים. חלקם בוכים בלילה. חצי מאה עברה, ומעט מן הריפוי נעשה, אם בכלל. לוחמים, יתומים, אלמנות, ואפילו סתם ילדים שהיו שם באזעקה או בהאפלה וזוכרים שברי תמונות.
שאלות עדיין נותרות ללא מענה. יום זה היה לא רק מלחמה ולא רק טראומה ולא רק צלקת בבשרה של האומה, אלא ראשיתו של דימום שטרם פסק. טרם הבראנו ממנו. ואולי גם לא נבריא.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל