נתניהו, דבר.
סליחה, לא שומעים. זאת אומרת, האוזניים דווקא שומעות דברים שאי אפשר להאמין להם: צרחות, לחישות שגרועות יותר מצריחות, תיאורי חטיפה ורצח. שומעים מספרי נרצחים שכל הזמן עולים, שומעים דברים שלא מוכנים לשמוע. רואים תמונות שלא מסוגלים לראות. כל זה מתעכל אצלי לאט, כי אי אפשר לקלוט ממש דברים כאלה, שדילגו כבר מזמן מעל סף חלום הסיוטים הנורא ביותר.
משפחות הנעדרים מפורקות: "שמעתי מעל הבנות מטווח ברווזים, מאז הן לא ענו"
תושבת העוטף שחולצה לאחר שנלקחה כבת ערובה: "היה לי רימון מעל הראש"
אני בוטח בצה"ל, למרות שצה"ל של הימים האחרונים לא הצליח לספק את ההגנה שהייתי משוכנע שהיא נמצאת בקצה לחיצת כפתור. בקצה לחיצה על ההדק. התקווה שלנו היא יכולות צה"ל ואני מסרב להגיע למסקנה שהיכולות האלה אינן אינסופיות. אם היכולות האלה אינן אינסופיות, אנחנו הופכים לסופיים. זה קרה מהר מאוד מול עינינו הקרועות.
עם זאת, יש דבר שאנחנו לא שומעים. את קול ראש הממשלה. לפחות את הקול של גורם מוסמך וסמכותי, אמין, בממשלה. עד אמש לא שמענו דבר, חוץ מן ההכרזה החשובה לכשעצמה: זו מלחמה. לא מבצע. מלחמה.
אני יודע שהם שם למעלה בהנהגה עומדים עכשיו בפני לחץ מהמם. אני גם לא מאלה שממהרים לסחוט רווח מפלגתי לצד שלהם ומיד מכריזים, בשעות הראשונות של ההתקפה, שביבי אשם. יש כאלה שתוך כדי הזוועות מחשבים רווחים פוליטיים. זה מיותר ומוטעה. אם אכן יהיה אשם, העם ידיח אותו בקלפי ומהר. עוד נדע מה קרה, נדע מי אשם. ונכון, אי אפשר ולא צריך להסיר אחריות מנתניהו ומהממשלה הזו.
כרגע - הלוואי ובמקום לעשות חשבונות ותנאים, עכשיו, ממש עכשיו, מפלגתו של יאיר לפיד ומפלגתו של בני גנץ היו כבר בתוך הממשלה. גם מפלגת העבודה, שייתכן שמהלך אחראי ופטריוטי כזה יהיה מה שישקם אותה ויחזיר אליה את בוחריה.
יכול להיות שנתניהו לא צריך לדבר עכשיו, אלא לפעול. די בטוח שנתניהו לא צריך לעמוד עכשיו מול שאלות של התקשורת, מה שיהפוך לבליל חסר אחריות של מירוץ מי מהעיתונאים מתבלט בשאלה תוקפנית יותר וצעקנית יותר ("נתניהו, אתה מתפטר?" תהיה העדינה , והמיותרת, כרגע, בשאלות. זו שאלה שיגיע הזמן לשאול אותה).
עם זאת, זהו זמן שאיננו ככל זמן אחר. לא רק לתוקפי נתניהו, אלא גם לנתניהו עצמו. כל תולדות עם ישראל נראים אחרת וכתובים אחרת, וייזכרו אחרת לדורות, מאז יום שבת.