מבצע חרבות ברזל: לפני פחות משבוע – ולפני נצח – ב-6 באוקטובר, נכנסה המדינה ליום שבת שהיה גם יום חג תוך כדי ויכוח סוער האם ההקפות השניות בכיכר דיזנגוף במוצאי שבת יעברו חלק או יהפכו לפרובוקציה. בשבת קמנו למציאות אחרת, לעולם אחר, לפרק אחר בהיסטוריה.
גנץ וחברי מפלגתו יושבעו הערב כשרים, ביש עתיד עשויים להצביע בעד הממשלה
מעל למחצית מהציבור: על נתניהו להתפטר לאחר הלחימה; הרוב טענו - ההנהגה אחראית למחדל
עם צאת השבת, כאשר איש במדינה עוד לא הכיר את מימדי הזוועה, התקשר אליי אחד מחברי הקואליציה ואחרי כמה דקות של שיחה אמר, חצי בלחש ובקול שבור: "מבחינתי אנחנו גמורים, כולנו גופות פוליטיות. היום כולם עדיין יותר מדי בהלם ממה שקרה וממה שקורה. אחרי יום-יומיים יבינו".
כדאי לשים לב דווקא על מילה אחת בתוך דבריו של בן שיחי. המילה "הלם", שבה בחר, מגדירה מדויק את המצב הנפשי של המערכת הפוליטית כולה, מלמטה ועד למעלה, בשעות ואף בימים הראשונים אחרי האסון.
כך תיאר השבוע אחד השרים את המצב שמאחורי "התקף השתיקה ההמוני" שפקד את הקואליציה: "היינו המומים, הלכנו לאיבוד. בעצמנו שאלנו שאלות בישיבת הממשלה והבנו כי אין תשובות. עוצר הראיונות נולד באופן טבעי: אם אתה לא יודע מה קורה, עדיף לשתוק מאשר להטעות ולהבהיל עוד יותר את הציבור. כמו כן, הבנו שכל פשלה וכל מעידה בניסוח בשידור חי יעלו לכל אחד מאיתנו ביוקר שלא כמו בשגרה".
כעת, משקמה סוף סוף ממשלת החירום, אחת השאלות הקשות שנמצאת כל הזמן ברקע היא האם אכן ימי הממשלה כימי המלחמה. האם הלחץ הציבורי ייאלץ אותה להחזיר את המנדט לציבור? בשיחות סגורות זאת בדיוק הטענה שרבים במערכת הפוליטית מעלים בשעה זו. אם כי בליכוד עדיין יש כאלה שסבורים כי הניצחון המוחץ - אם וכאשר יושג – עשוי להאריך את ימי הממשלה. יש לציין ששאלה זו היא בהחלט לא אחת מהסוגיות הגורליות העומדות על הפרק בעיני הציבור הרחב. וזה בדיוק הפער בין המציאות הפוליטית לבין חיים עצמם.
הטור המלא מחר (שישי) במעריב