ההפתעה הכי גדולה בהקשר לטבח המפלצתי שביצעו החיות הדו־רגליות של חמאס במערב הנגב - הייתה ההפתעה עצמה. האם לא האמנו לעצמנו כשתיארנו את חמאס כתואם דאע"ש, ולכן הופתענו מהאכזריות שגילה כלפי נשים, זקנים וטף?
"תישארו בבונקר, אנחנו באים": תיעוד דרמטי מהקרב על מוצב סופה
תיעוד ממצלמות הגוף של המחבלים: ירו למוות בכלב המשפחה, גנבו מזון מהמקרר ושרפו את הבית | צפו
ההתפרצות הרצחנית של פורעי חמאס ליישובי עוטף עזה ולמסיבת הטבע, שהגורל זימן את משתתפיה למקום הכי לא נכון בזמן הכי לא נכון, עוררה זעזוע בעיקר בגלל היקפה הבלתי נתפס. כי מבחינת תכלית הפעולה אין בה חידוש. שהרי בכל הנוגע להתייחסות לאוכלוסייה לא מעורבת, אין כל שוני בינם לבין מחבל מתאבד באוטובוס או במסעדה או לבין מי שמשגר טיל לעבר אוכלוסייה אזרחית.
לפני שנים, קצת לפני מותו בתאונת מטוס בדרך לרוסיה, אירחתי את נשיא פולין לך קצ'ינסקי (אחיו התאום של ירוסלב, יו"ר "חוק וסדר", המתמודדת על המשך שלטונה בפולין במסגרת בחירות שייערכו מחרתיים). השיחה עמו הייתה יוצאת דופן ולכן נחרתה בזיכרוני. קצ'ינסקי הגיע לישראל מלונדון וביירות, שם נפגש עם מספר מנהיגים ערבים לשיחות שחוללו בו זעזוע.
הוא התעקש ששנאתם אלינו עמוקה מיכולתו לתארה במילים. צריך לזכור שהאיש לא בא מדנמרק. בפולין דווקא מכירים דבר או שניים בנוגע לשנאת יהודים. ולכן הפתיעה התעקשותו כי אצל הערבים שפגש מדובר באנטישמיות על סטרואידים.
מה שקצ'ינסקי לא ידע הוא שהשנאה הזאת, שאת פירותיה טעמו בשבת תושבי עוטף עזה, לובתה דרך ספרי לימוד נוטפי שטנה ונאומי הסתה במסגדים. מה שהתחולל בשבת האחרונה אינו רק מבצע הונאה טקטית שהצליח מעל למשוער, אלא הוכחה אמפירית לכך שאסור לתת הנחות, על עקרון קיר הברזל. שהרי לולא הסכמי אוסלו שהביאו את מפקדות הטרור מתוניס לתוך עזה, וההתנתקות שהביאה אותן למפתן ביתם של יישובי עוטף עזה, אסון ה־7 באוקטובר במערב הנגב לא היה בא לעולם.
כשמתנגדי הנסיגות הזהירו מפני קטיושות לאשקלון, לעגו להם. היום מתייחסים לטילים על גוש דן כמו היו גזירה משמיים, תרתי משמע, שצריך ללמד לחיות עמה. מסתבר שבמובן מסוים כיפות הברזל הן קללה בתוך ברכה. אחוזי ההצלחה המדהימים של כיפת ברזל יצרו שאננות מסוכנת, והרבה יותר חמור מכך - סוג של השלמה, פסולה מכל וכל, נוכח שיגורי אלפי פצצות מעופפות ללא הבחנה לעבר אוכלוסייה אזרחית. איש לא עצר לרגע במהלך התגבשותה לחשוב על חומרת המסר שההשלמה הזאת העבירה לאויב. האם באמת החלטתנו המודעת היא כי כל עוד אחוזי ההצלחה נותרים נמוכים, ירי טילים על אזרחיות ואזרחים ישראלים הינו מחלה כרונית נסבלת?
שיקולי הפאנליסטים
חצי מאה לאחר מחדל יום הכיפורים של ממשלת גולדה מאיר, קיבלנו תזכורת מרה לנכונותה של עוד אחת מאמירותיה, שגאוניותן בפשטותן: "כשהערבים יניחו נשקם, יהיה שלום. כשישראל תניח נשקה, לא תהיה ישראל". בשבת נוכחנו שוב עד כמה זו לא הייתה אמירה בעלמא.
ג'יבריל רג'וב אמר פעם בראיון שלו היה בידי הפלסטינים נשק גרעיני - היו משתמשים בו. העובדה שאיש לא זוכר את האמירה הזאת אומרת דרשני. לא זוכרים אותה, כי התקשורת לא לקחה אותה ברצינות, התעלמה ממנה, ולא טרחה להדהד אותה שוב ושוב כפי שהיא עושה לעתים לאמירות של מה בכך. בדיוק כפי שאותה תקשורת ניסתה להסתיר את נאומי יאסר ערפאת בערבית בזמן אוסלו, שבהם הסביר שמותר להפר הסכמי שלום עם אויבי האסלאם שנחתמו תחת אילוצי חולשה זמנית, דוגמת הסכמי חודייביה שעליהם חתם מוחמד עם שלושת השבטים היהודיים כשהיה חלש, ואותם הפר כשהתחזק והחליט שהגיע הזמן לטבוח בשבטים היהודיים.
"תמימותו הפוליטית של היהודי היא עצומה, הדבר ממש לא ייאמן: אין הוא מבין את הכלל הפשוט, שלעולם אסור ללכת לקראת אדם שאינו רוצה ללכת לקראתך". את המילים הללו כתב זאב ז'בוטינסקי במאמרו על המוסר של קיר הברזל לפני 100 שנים. מתברר שהנטייה במקומותינו לשכוח עד כמה הקרקע מתחת לרגלינו שבירה, טבועה בנו מימים ימימה.
הפחד מהנטייה לשקיעה לשאננות מסוכנת הוא הסיבה לכך שכמה יישובים ליד קו התפר וגם בלב יהודה ושומרון מצליחים להדוף לחצים פנימיים אינסופיים ולהימנע מהצבת גדר סביב היישוב. הוויכוח סביב שאלת הגדר הוא ויכוח פנימי לא פשוט. לגדר יתרונות עצומים. היא מקנה תחושת ביטחון, שבחיי היומיום לא תסולא בפז. לעומת שלל יתרונותיה, להיעדרה יש אחד בולט – הוא מחייב נוהלי דריכות וזהירות אנושית קפדנית.
כעם למוד סבל פיתחנו נטייה לחיפוש שעירים לעזאזל. לדברי אלי ויזל, יהודים בצעדה האחרונה אלי המשרפות באושוויץ היו מוצפים במחשבות כעס על יהודים אחרים שלדעתם היו אשמים במצבם. אצלנו יש מצד אחד סולידריות שוברת מחיצות, ומצד שני באולפני הטלוויזיה פאנליסטים מסבירים שזה לא הזמן לשיקולים פוליטיים, אבל כמשיחים לפי תומם, הם מפנים לראש הממשלה קריאה "א־פוליטית" לחלוטין - להתפטר או להודיע על התפטרות לאחר המלחמה... אחר כך הם משתלחים בהיעדר הרקע הצבאי של חברי קבינט, ובאותה נשימה מבקשים להשאיר בו מקום ליאיר לפיד.
הגיע הזמן, למען השם, להבין ולהפנים את גודל האירוע שאנו מצויים בעיצומו ולהתעלות. הגיע הזמן להבין שכרגע רשות הדיבור היא בידי צה"ל. הממשלה היא מפקד הצבא, הקבינט הביטחוני הוא זרוע השליטה של הממשלה בצבא. בממשלת החירום שהוקמה אתמול בכנסת יהיה לקבינט גוף מוביל שבו שלושה חברים: רה"מ בנימין נתניהו, שר הביטחון יואב גלנט והשר בני גנץ. בפועל אני מעריך שלקבינט שבו יהיו חברים בכירי הליכוד ישראל כ״ץ, אלי כהן, יריב לוין, מירי רגב ואבי דיכטר, וכן גדעון סער וראשי הציונות הדתית ועוצמה יהודית, ושיהיו בידיו הסמכות והאחריות על פי חוק - יהיה משקל משמעותי בהכרעות, הגדול לאין ערוך ממה שסבורים הפרשנים למיניהם.
מי זה "רוב הציבור"?
אני מציע, בעיקר לערוץ 13 שהפך לאחרונה לבמת הסתה בלתי נסבלת מבית, להימנע מלהגניב דרך מרואייניו אמירות פוליטיות אנטי־דמוקרטיות חד־צדדיות ללא תגובה של ממש בשם "רוב הציבור", שנועדו לעצב את היום שאחרי. הגיע הזמן שגם בערוץ הזה יפנימו כי השבת נשחטו רק בקיבוץ בארי כפליים ויותר מ־50 היהודים שנשחטו בפוגרום בקישינב, שהיה האירוע מעצב התודעה של ההיסטוריה היהודית בשליש הראשון של המאה ה־20, שזו העת שבה הונחה תשתיתו הרעיונית והמעשית של המפעל הציוני.
לכן אסור כעת שוויכוחי סרק יגזלו משאבי תשומת לב. מה הם ייתנו? הרי מי שאומר כי נתניהו אשם בכל ותמיד וצריך ללכת הביתה היום, אתמול או שלשום - אלף נימוקים לא ישכנעו אותו כי הוא טועה. בדיוק כשם שאיש לא יוכל לשכנע אחרים שהאשמה כולה אינה רובצת על כתפי המחאה, התקשורת, בית המשפט בעל הנטייה הפוליטית הברורה ויועצת משפטית שאפשרה לא רק מינוי רמטכ"ל על ידי ממשלת מעבר, תוך קביעת עובדה בפני הממשלה שצריכה לעבוד איתו, אלא גם מסירת חלקי שדה גז ריבוני למדינת אויב ללא אישור הכנסת ובניגוד לחוק.
מה שחשוב כרגע הוא לצרף את האלוף יצחק בריק - או לצה"ל במעמד משפיע או כיועץ לקבינט, להקים תוך כדי תנועה משמר לאומי, לחלק נשק ליוצאי צבא קרביים שירצו בכך, ואחריהם גם למקבלי הכשרה מתאימה, ולהיערך להגנה יישובית בכל יישובי הספר והתפר. כמו כן, להכין תשתית למנהל אזרחי זמני בעזה, וגם, בלי קשר לעתידו הסופי של האזור, להקים צוות תכנון שיבחן את הדרכים לחידוש ההתיישבות של יהודים שירצו בכך בחבל עזה. כשיהודים יחזרו לגור בחבל עזה, אוכל סוף־סוף להסיר את הצמיד הדהוי, שהיה פעם כתום, מידי הימנית.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד