"קו המגע לעולם ייפרץ". כך לימדו אותי בכל הקורסים הצבאיים הבכירים, בבית הספר לפיקוד ומטה, בהשתלמות מח"טים, בימי עיון. כל מי שמתכנן הגנה יודע זאת. כל קצין בצה"ל שינן את התובנה הפשוטה הזאת. מי שהיה מפקד פיקוד הדרום והיום הוא רמטכ"ל, הרצי הלוי, כתב לפני שלוש שנים מחקר אנליטי ומבריק שכותרתו "ההגנה הרב־ממדית". הלוי תיאר בדיוק את כוונות האויב ותוכניותיו. והדגיש את חשיבות ההגנה המשלבת את כל הממדים – בים, באוויר וביבשה. הוא ידע שהאויב ינסה להשיג הישג קרקעי זמני אך בעל משמעות תודעתית עצומה. ובכל זאת: הצבא תחת פיקודו נפל למלכודת ההגנה.
מעל למחצית מהציבור: על נתניהו להתפטר לאחר הלחימה; הרוב טענו - ההנהגה אחראית למחדל
הטכנולוגיה המתקדמת והחדשנית שבידי ישראל, פרי מוחות מבריקים, העניקה לנו אפשרויות מדהימות, ויחד איתן - את תחושת הביטחון הכוזב, ואת התפיסה המעוותת שאנחנו יכולים "להכיל" את כוונות האויב להשמיד את ישראל, את כל היהודים בארץ. לא פחות מזה. אם לא היינו מפתחים את כיפת ברזל, קלע דוד וחץ - לא היינו משלימים או "מכילים" אפילו פעם אחת ניסיונות לרצוח אזרחים ברקטות. היינו מגיבים על כוונה, לא רק על הצלחה.
בפעם הראשונה שירו רקטות על יישובי ישראל ועריה - היינו צריכים להשמיד את האויב. לא פחות. לא לפגוע בו, לא להרוס "תשתיות", לא "לסכל" מפקדי טרור - אלא להשמיד את האויב. עד היסוד. הטכנולוגיה הנפלאה אפשרה לנו לחמוק מההכרעה. הטכנולוגיה המדהימה והמיליארדים שהושקעו במכשול התת־קרקעי, העניקו לנו תחושת ביטחון מזויף, ששום מנהרת תקיפה לא תיפער לפתע בחדר האוכל של קיבוץ בארי.
רא"ל הרצי הלוי ידע שגם האויב משתכלל, שינסה לעקוף את קו ההגנה הטכנולוגי שהצבנו מולו. אך גם הוא לא ניחש שהתשובה של חמאס לסנסורים ולאמצעי היירוט תהיה בדמות כמה טרקטורים שידרסו את הגדרות המשוכללות שהצבנו, אופנועים וטנדרים עם מקלעים – ואלפי רוצחים חמושים. הם לא הגיחו מתחת לחדר האוכל. הם נכנסו בשער הראשי - ובחדרי האוכל ריכזו עשרות חטופים.
כיתות הכוננות שקברניטי הביטחון שלנו ניוונו בעשורים האחרונים - יכלו רק להקריב את חייהם בקרב הגנה הרואי ואבוד מראש. וכשהמעטים הללו נפלו בקרב – הערבים שחטו תינוקות, ערפו ראשי ילדים, שרפו גברים ונשים וזקנים, חטפו לעזה. ההספד הנבואי של משה דיין על רועי רוטברג ב־1956 התגשם במדויק: לאסוננו. לשברנו. לחרפתנו. לאשמתנו.
"האויב המרוסן" חמאס
תפיסת הביטחון הלאומי שניסח זאב ז'בוטינסקי בדיוק לפני מאה שנים, אומצה גם על ידי דוד בן־גוריון, יריבו הפוליטי הגדול. בן־גוריון הבין את יחסי הכוחות, ושהערבים רוצים ומתכוונים להשמידנו – וגם הבין היטב כי ההגנה הטובה ביותר, היחידה שהייתה רלוונטית לישראל – היא ההתקפה. העברת המלחמה לשטח האויב.
בן־גוריון התנגד להשקעה בהגנה. הוא הבין כמובן, מה שהדורות שאחריו שכחו – שהגנה איננה הקמת חומת ברזל או בטון, או הצבת סנסורים. הוא ידע שכל גדר - תיפרץ. ורק אם האויב יידע שנשמיד אותו, את צבאו ואת שלטונו, אם יעז לפגוע בנו – לא יעז לנסות. לא גדר תיל או מכשול תת־קרקעי ימנעו מהם לנסות להרוג אותנו – רק הפחד ממה שנעשה להם אם יעזו.
אבל כאמור, הדורות שאחרי בן־גוריון העדיפו את הבטון, ואת עודפי המלט יצקו למוחותיהם. בשנת 2006 מונה דן מרידור לעמוד בראש ועדה לגיבוש תפיסת ביטחון חדשה, שנועדה לעדכן את זו של בן־גוריון. "החידוש" החשוב וההרסני ביותר בתפיסת הביטחון שלו היה תוספת "רגל רביעית", ההתגוננות, לשלוש הרגליים שעליהן הושתתה תפיסת הביטחון הבן־גוריונית: התרעה, הרתעה והכרעה.
התוספת הזאת, על השלכותיה התקציביות, החברתיות, הנפשיות, המדיניות – הוכחה עתה כאחד מהגורמים לפגיעה האיומה במדינת ישראל, שהחלה בשבת שמחת תורה תשפ"ד. במקום להקים "קיר ברזל" תודעתי אצל אויבינו – הוא הוקם במוחות של מפקדי צה"ל וקברניטי המדינה - ואטם אותם. הם יודעים כי "קו המגע לעולם ייפרץ" ובכל זאת הרשו לעצמם להתעלם מכוונות האויב, "להכיל" אותו לצדנו ולהשלות עצמם ש"האויב מרוסן".
לידת "הקונצפציה"
כיוון שבני אדם זקוקים לתחושת ביטחון, הם יוצרים לעצמם תמונת עולם המסבירה את ההתרחשויות סביבם. הם "מבינים" ולכן לא מופתעים. כך גם מערכות מודיעין, מפקדי צבא ומנהיגי מדינות. המודיעין יודע לאסוף פריטי מידע על האויב. יכולותיו הולכות ומשתכללות. אבל גם כאן טמונה קללת הטכנולוגיה. היא מקנה תחושת ביטחון כוזב, כי אנו יודעים הכל על האויב.
אבל לראשי מערכות המודיעין שלנו, כמו גם למערכות דומות בעולם, יש רק יכולות עלובות ביותר להערכת כוונות האויב ותוכניותיו. ואם האויב מחליט להימנע משימוש במערכות תקשורת החשופות לאיסוף שלנו, ולמדר בקפדנות קבוצת שותפי סוד, הוא יכול ליצור לראשי המודיעין שלנו תמונה של "היעדר כוונות התקפיות". וכך נולדת "הקונצפציה", שתפקידה ליצור עבורנו תמונת עולם שלמה שמסבירה כל צעד של האויב - לאור תמונת העולם השקרית שיצרנו לנו. כך היה ביום הכיפורים 1973 וכך גם הפעם. לכן יכלו "קציני צבא בכירים" לתדרך כתבים רק לפני שבוע כי "החמאס מרוסן".
הוסיף חטא על פשע ראש המטה לביטחון לאומי, צחי הנגבי, שהסביר כי "חמאס אינו מעוניין במלחמה ואינו נערך אליה". וכדי להסביר את חידוש הפרעות על הגדר, ידע המוח האנליטי שלו להפיק את התובנה: "זה לא דבר שקשור אלינו, זאת יותר מצוקה פנימית שיש לה משמעויות כלכליות...מאז שומר החומות, במאי לפני שנתיים, יש החלטה של הנהגת חמאס להפגין איפוק וריסון חסרי תקדים. למעלה משנתיים לא הייתה פעולת ירי יזומה של רקטה אחת, אפילו של חמאס מעזה. חמאס מאוד מאוד מרוסן ומבין את המשמעויות של התרסה נוספת", ובכך הוסיף את תרומתו לעיוורון ולהרדמה הכללית של מערכות ההגנה שלנו.
הקונצפציה המעוותת של ישראל גרסה כי חמאס רק רוצה לשלוט בשקט בעזה, לפתור בעיות כלכליות, לשקם את הרצועה. רק כסף והיתרי עבודה לעוד אלפי עזתים בישראל. ואם רק ניתן לו את כל אלו – נקנה שקט. רק מי שאיבד מזמן את האידיאולוגיה הלאומית שלו, יכול להשליך מצב נפשי דומה על אויביו. הוא מניח שגם הם יוותרו על היעדים הלאומיים והדתיים שלהם, ושהאידיאולוגיה של השמדת ישראל אינה מניעה אותם עוד. הנגבי הוא דוגמא לקברניט שמשליך את תפיסת העולם וההיגיון שלו – על האויב. מי שתמך בהתלהבות בהתנתקות מעזה, לא ירצה להודות שבמהלך הזה היה שותף להפיכת הרצועה לבסיס טרור רצחני מהגדולים והמסוכנים בעולם.
לחקור, כבר עכשיו
אומרים לנו: "עכשיו מלחמה. רק אחרי שננצח, נחקור מה גרם לאסון. אך כל זה יהיה אחרי המלחמה". אבל לניתוח הגורמים לכישלון המודיעין, לאפסות יכולת המודיעין בהערכת כוונות האויב, למחדל המבצעי, לכישלון הקונצפציה המדינית ביחס לרצועת עזה יש השלכה מיידית לא רק על מציאת אשמים במחדל שהיה בדרום אלא גם על זיהוי מדויק של הכשלים - ומניעתם בצפון.
כל האחראים והאשמים, מראש הממשלה בנימין נתניהו ומטה, בדרג המדיני והשב"כי והצבאי יצטרכו לתת דין וחשבון לוועדת החקירה שתקום - ואיש מהם לא יינקה. אבל עוד לפני כן, אנו חייבים מיד ללמוד מהשגיאות כדי להגדיר נכון יותר את מטרות המלחמה. רק אם נבטל לא רק את תוצאות פשע ההתנתקות אלא גם את פשע אוסלו – נוכל למנוע אסון דומה בעתיד.