החיבוק שנשיא ארה"ב ג'ו ביידן העניק לראש הממשלה בנימין נתניהו, היה וייזכר כעוד ביטוי היסטורי לידידות, לתמיכה ולאהדה שביידן רוחש למדינת ישראל ולעם היהודי.
ביידן לצד נתניהו: "זוועות חמאס גרמו לדאעש להיראות יותר רציונלי"
המחבק הוא זה שכבר זכור וייזכר לשבח, לברכה ולהערכה יותר מהמחובק. הרבה יותר. צריך להדגיש, החיבוק לא מלבין, לא ממעיט, לא מעמעם כמלוא-הנימה את אחריותו, אשמתו וערבותו של בנימין נתניהו כראש ממשלה לאסון חסר התקדים בתולדות המדינה, טבח 1300 אזרחים ואזרחיות. זהו חיבוק שחשף, הצהיר ועיגן בהיסטוריה ביתר עוצמה את ידידותה של ארצות הברית לישראל. ידידות מסורתית שיסודותיה הונחו בידי אבות האומה האמריקאית. ביידן נחת בישראל בעיצומו של צונמי של גינויים לישראל על ההתפוצצות בבית החולים בעזה תוך התעלמות מרושעת וזידונית מהסבריה של ישראל והוכחות לאחריות הג'יהאד המוסלמי להתפוצצות בבית החולים. "זה לא אתם", אמר הנשיא ביידן לנתניהו. רק להשמיע בירושלים את המלים האלה, ביקורו של ביידן כראש מעצמת-על עליונה, היה שווה.
ירבעם בן נבט לא היה איש מהרחוב. בן נבט היה מנהיג יהודי, מוכשר, צדיק. חכמי התלמוד מקדישים לסיפור הקריירה של ירבעם בן נבט כמעט שלושה עמודים, (מסכת סנהדרין ק'א). לבסוף, הם מספרים על המחווה הבלתי רגילה שהציע הקדוש ברוך הוא לירבעם בן נבט. "חזור בך, ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. אמר לו (בן נבט) ומי בראש? בן ישי בראש. אי הכי לא בעינא". אם כך אין אני רוצה. אף יהודי לא זכה להצעת כבוד כזאת. גם לא שלושה האבות. הגאוה לא הניחה לבן נבט להסכים ולקבל גילוי ידידות חסר תקדים שאלוהים הציע לו. מדהים ומפתיע, כשמדברים על ירבעם בן נבט המחווה הזה לא מוזכר. מה שזוכרים ומזכירים, זה הכינוי שדבק בו, שהוא היה חוטא ומחטיא את הרבים. ב-15 שנותיו כראש ממשלה, היו לנתניהו הישגים. אבל מה שיזכרו ומה שיספרו עליו, שהוא היה הורס ומהרס. ירבעם בן נבט של זמנינו.
שיהיה ברור, החיבוק החם שנתניהו קיבל מהנשיא ביידן, איננו, לא היה, לא התכוון להיות מלכתחילה ולא ייזכר כאישור אמריקאי להרכב הממשלה שהוא נתניהו בחר וכונן, בוודאי שלא כתמיכת הבית הלבן בשרים כמו איתמר בן גביר, סמוטריץ', שיקלי, לוין ועמיתיהם, בטוח שלא כנסיגה מההתנגדות תקיפה לקידום המהפך המשפטי שהפך ליעד המרכזי של ממשלת נתניהו. בשהותו בישראל ג'ו ביידן לא יזכיר, לא יתייחס ולא ידבר אפילו לא ברמז מרומז, על תיעובו את הממשלה הקיצונית.
עצם החלטתו של הנשיא ביידן לטוס ארצה ולבקר את ישראל בשעתה הקשה הם לא רק מיפגן של השתתפות במצוקת המדינה ואזרחיה. הם גם הוכחה לדעתו ולדעת שר החוץ שלו בלינקן, שראש הממשלה נתניהו איננו כשיר, איננו מסוגל ואיננו ראוי ומתאים, לא פוליטית, לא שכלית ולא נפשית לנהל את המלחמה. השאלה הגדולה היא, איך ואם בכלל דעה והשקפה אלו על אי כשירותו של נתניהו לנהל את המלחמה אכן ישפיעו בסביבת הגורמים האחראים לניהול המלחמה.
החיבוק שקיבל נתניהו מהנשיא ביידן חשף עוד מחדל וכישלון של נתניהו כראש ממשלה. הכוונה לחיזור הכמעט אובססיבי של נתניהו אחרי המפלגה הרפובליקנית, אהדתו המופגנת למנהיגים ופוליטיקאים רפובליקניים, וכמובן – הנאום המפורסם לשמצה שנתניהו נשא במארס 2016 בישיבה משותפת של הסנאט ובית הנבחרים שבו תקף את הנשיא אובמה על הסכם הגרעין עם איראן. נאום שלהערכת מומחים, פרשנים ובכירים יהודים בקהילה בניו יורק, קעקע, חיבל והרס את המסורת של תמיכה דו-מפלגתית, דמוקרטית ורפובליקנית בישראל.
המפלגה הרפובליקנית נחשפת בחודשים האחרונים, כמפלגת עועים, שסועה ומפולגת, שאינה מסוגלת אפילו לבחור יושב ראש לבית הנבחרים, שבו יש למפלגה רוב. ביקורו הנוכחי בישראל של הנשיא ביידן, החיבוק שהעניק לראש הממשלה, צריך להזכיר לישראלים, את מה שהמנהיג המיתולוגי של התנועה הרפורמית, המנוח אלכסנדר שינדלר נהג לומר. האהדה והתמיכה לישראל אצל הרפובליקנים הן פוליטיקה. אצל הדמוקרטים, הן בדם, בדי-אן-אן.