בשבוע שעבר הואשמתי מעל במת עיתון זה, במאמר "לך תסביר" שכתבה לילך סיגן, כי אני וחבריי לדרכי הפוליטית אחראים לגיבויו של ארגון חמאס המתועב ולהתעצמותו. מוזר, חשבתי, היה זה ראש הממשלה בנימין נתניהו שאמר בקולו כי "מי שרוצה לסכל מדינה פלסטינית צריך לתמוך בחיזוק חמאס", והיה זה השר בצלאל סמוטריץ' שהתייחס לחמאס בתור "נכס מדיני".
בצה"ל חוששים: גורלם של חלק מהנעדרים לא יוודע לעולם
"גלעד שליט היה בן אדם אחד, ועכשיו אנחנו מדברים על מאות אנשים"
במשך שנים נמנעו ממשלות הימין מהפלת שלטון חמאס ואף העבירו לו כספים על מנת לאפשר מצב מדיני נוח להעמקת הכיבוש בגדה המערבית, כשיישובי העוטף הוקרבו על מזבח ההתנחלויות.
אך לא על ממשלות הימין אדבר, כי רק על עצמי לדבר ידעתי. מאז יום שבת אני עובר על התמונות והשמות של הקורבנות, והם אינם נגמרים. עמודים שלמים של חיים לשעבר, כי מיהם המתים אם לא חיים לשעבר שחוסלו באכזריות וברשעות אין קץ.
לא מעט מהמופיעים מוכרים לי היטב – מהקיבוץ, ממכללת ספיר שבה לימדתי שנים ארוכות, מהפעילות הפוליטית נגד הכיבוש והמצור על עזה. במותם – קורבנות תמימים של שחיטה סדיסטית, שעליהם כולם עכשיו בוכים. בחייהם, חלק לא מבוטל מהם – קורבנות של שנאה והשמצה כבוגדים, אנרכיסטים, קיבוצניקים אליטיסטים, צפונבונים, סטלנים ואשכנזים מתנשאים, שלהם איחלו מדבררי הביב ובנו מיתות משונות בידי חמאס, אם לא בכבשני הנאצים.
דווקא הייתי אני שבראיונותיי לתקשורת הזרה סיפרתי את סיפורם וכאבתי את כאבם, למען כל העולם יידע על פשעי חמאס והיקף הזוועות הבלתי אנושיות. למען כל העולם ישמע ויראה את מילותיה האחרונות של חברתי הקיבוצניקית, שהסתתרה עם בעלה וכתבה לי הודעה "אני מפחדת".
ואז אני עובר לקריאה ברשתות, והסכין שחמאס נעץ בלבי מסוּבבת בידי פורעי מקלדת שלא האמת נר לרגליהם, אלא השנאה. איחולים דומים ואיומים של ממש בסגנון שלו זכו מאות מהנטבחים עד לא מכבר, מצד אותם אלה שמזילים עכשיו דמעות תנין טורף. מבחינתם, כשהפצצות רועמות, על המבקר לשתוק. ולא, לא אשתוק. כי לא השנאה תכניע את מחויבותי לצדק ולשלום, לטובת יושבי הארץ כולם.
לזכרם של סינדי פלש – קולגה, שותפה לדרך, חברה, אחות - ובן זוגה יגאל.
הכותב הוא ח"כ מטעם חד"ש־תע"ל