ראש הממשלה בנימין נתניהו מעולם לא לקח אחריות על מחדל ו/או אסון, נכון לשעת כתיבת שורות אלה אין שינוי במגמה. אנחנו יודעים שהוא אשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים, עכשיו הוא יואשם גם בהפקרת המונים, אבל נתניהו משוכנע שימצא על מי להפיל את התיק.

מי שחושב ולו לדקה שביבי ילך אחרי המלחמה, טועה, מטעה ובעיקר הוזה
לא אחראי סדרתי: נתניהו לא ידע, לא שמע, לא ראה ולא הוזהר | דעה

ביבי תופס מעצמו אדם שנועד לגדולה, לא לאחריות על אסון נורא כתוצאה מהתנהלות מופקרת בתחום הביטחון של מדינת ישראל. וזה אדם שמוכר תדמית של מר ביטחון. אבל התדמית התרסקה לאבק. זהו, אין יותר מר ביטחון.

מאז שתפס כאן את השלטון, אחרי רצח יצחק רבין, עסק ביבי בעיקר בעצמו, בכבודו, במימון ציבורי של חייו, במינוי טיפוסים חסרי יכולת לתפקידים רגישים, בתנאי שיהיו נאמנים לו. כך גם המינויים של מאכערים מטעם ביבי למערך ההסברה הלאומי: גיא לוי, דובר הליכוד, עופר גולן מפעיל את אתר 0404, ומחלטר גם כדוברה של המשפחה המלכותית, או רק של הגברת, כבר אין לדעת. גם המאכער יעקב ברדוגו מסתובב סביב נתניהו, אולי עם עצות שישנו את הלחימה בעזה, אולי גם בצפון. אלה הטיפוסים ש"מייעצים" למדינה שממשלתה לא תפקודית.

התפקיד שלהם ב"הסברה" הוא למנוע מצב שנתניהו ייקח אחריות על משהו, רחמנא ליצלן, ולשלול כל רעיון לבחירות פרלמנטריות, אחרי המלחמה. גם ינון מגל גויס ל"הסברה" הזו, וכבר התבטא בתוכניתו ביום רביעי. כך עובדת המדינה, כולם משרתים איש אחד, במקום שאותו ראש ממשלה ישרת את הציבור.

החיים באשליה שאנחנו בכוכב ה־51 הם מבוא להתנפצות במפגש עם המציאות, שבה ראש הממשלה שלנו עוד לא מצא את הזמן לספק תשובות לציבור שנמצא בהלם.

חשבתי על זה תוך כדי צפייה בנחיתה בנתב"ג של הנשיא של כולנו, ג'וזף רובינט ביידן ג'וניור. יש משהו בנשיא הזה שמפיח תקווה. הוא כבר לא ילד, בנובמבר הקרוב יהיה בן 81, אבל הוא ההבטחה היחידה שיש לנו כרגע לעתיד טוב יותר, בטוח יותר אולי אף שקט יותר.

התעלמתי מתנועת היד המבטלת של ביבי כלפי הנשיא שלנו, יצחק "בוז'י" הרצוג, שלפי הפרוטוקול אמור לקבל נשיא אורח - לבטח אורח מסוגו של נשיא ארה"ב - כדי להיות הראשון שלוחץ את ידו. וכאבא וכסבא, השתלטה עליי תחושה שאפשר להאמין בביידן. לרגע היה לי מאוד נוח לחיות בכוכב ה־51 בדגל האמריקאי. ביידן פוליטיקאי ומדינאי משופשף עם ניסיון מוכח של 50 שנה. הוא מכיר את המנהיגים שלנו הרבה יותר טוב מאשר אנחנו מכירים אותם. הצוותים המיומנים שעובדים עבורו ביובל השנים מכינים לו את החומר, עם כל הפרטים וההתבטאויות, החוזקות והחולשות ורמת האמינות. והכי חשוב עבורי, האיש הזה מכיר את ביבי כבר ארבעה עשורים.

אני לא סומך על ראש הממשלה שלנו, בשום דבר ועיקר, בכלום, ממש כלום. ואני מניח שהממשל של ג'ו ביידן נזהר איתו בצוננים, ברותחים, גם בפושרים.

מנגד, לא התלהבתי לשמוע שהאמריקאים מעורבים בכל פרט בהכנות קבינט המלחמה שלנו. שצוות מקבל את החלטות הקבינט באנגלית וסורק אותן לאורך, לרוחב ולעומק. כן, הם יודעים עם מי הם מתעסקים כאן, הם לא במצב להיות מופתעים. גם הם שמעו את ביבי מספר לאומה ביום שישי שהוא כבר נפגש עם משפחות החטופים, אבל בניגוד אלינו, הציבור הפתטי, הם ידעו שזה רק עוד שקר שנובע מהיסטריה, אחרי שדווח שהנשיא ביידן שוחח עם 14 נציגי משפחות של החטופים בעלי אזרחות אמריקאית.

ביידן יודע איך מנהלים מו"מ עם יידעלך, קונים אותם, כי אנחנו תמיד במעמד עגל הזהב. כאשר אתה שליט העולם, כסף זה באמת כלום. אז הוא הבטיח לנו חבילת סיוע חסרת תקדים, רק כדי שנעשה מה שהוא מבקש, ולא נחרוג בפסיק. הוא הרי יודע שביבי הבטיח לציבור שלא תהיה שום אספקה הומניטרית לעזה. בסדר, זה הרי אותו ביבי שמבטיח כבר שנים פעוטונים בחינם עד גיל 3, אבל הוא אף פעם לא מבטיח לקיים. אפילו שמעון ריקלין, מגדולי המאכערים של נתניהו, קרא לו להפסיק לשקר. "תשנה את הדיסקט, תשתדל להיות אמין, ולא לשקר את הציבור", אמר.
אז יש אספקה הומניטרית, כי גם לארה"ב ומדינות נוספות יש חטופים בעזה. ביידן גם הבטיח לנו סוגים חדישים של חימושים, שאמורים לשנות את המשוואה של המלחמה. איני יודע אם הוא הבטיח שנוכל להשתמש בהם, ימים יגידו.

אבל הכי חשוב בשבילי הוא התקווה, באמצעות החבר הזה. אין לו בממשל האמריקאי 37 שרים שרובם חסרי מושג בניהול ציבורי של מדינה. אין לביידן ליצן טיקטוק כמו איתמר בן גביר, שמחלק נשק באלעד ואחרי הצילומים עם הניצבים אוסף את הנשק לארגזים וממשיך לזירת הצילומים הבאה.

אלחנדו מיורקס, השר לביטחון המולדת בממשל של ביידן, לא מפיק מופעי ראווה בטיקטוק או בשאר הרשתות החברתיות, כדי לחלק נשק איך שבא לו בראש. ישנו חוק הנשק בחוקה, עם זה עובדים. אצלנו, בכוכב ה־51, החליטו על חלוקה פראית של אקדחים, ללא דרישה של מיומנות בתפעול נשק אישי. כ־26 אלף רישיונות לאקדחים כבר נופקו, עוד 40 אלף ינופקו.

אבל לחבר קיבוץ גן שמואל, לוחם בשייטת 13 בעבר, שגויס לכיתת הכוננות של הקיבוץ, הודיעו ביום ראשון מהמשרד של בן גביר שהוא חייב להחזיר את הנשק הארוך שקיבל, באותו יום. הסקוריטטה של "פיתהמר" חקרה ומצאה שהלוחם המיומן עוכב לכמה שעות משום שהפגין במחאה נגד גועליציית האפסים בצומת כרכור. כל תושב ביו"ש שיורד להתפרע קצת בחווארה, יכול לקבל רישיון לאקדח, אבל קיבוצניק לוחם נפסל לכיתת כוננות. הכיתות האלה הצילו את עם ישראל ב־7 באוקטובר, ואילו נוער הגבעות גורם רק לאסונות. אבל זה המצב אצלנו.

הנשיא ביידן כבר עזב, ואני חזרתי למציאות שאנחנו לא הכוכב ה־51, אלא סתם מדינת חסות של אמריקע. ראש הממשלה הגרמני גם עזב, וראש ממשלת בריטניה הגיע אתמול. לא צפיתי בשידור כדי לראות אם ביבי שוב שם ברקס לנשיא הרצוג. כי הייאוש מראש הממשלה וחבריה אף פעם לא יהיה יותר נוח.

תושבי זיקים ונתיב העשרה, יישובים שהתרגלנו לראותם ב־15 השנים האחרונות כמטרות של חמאס בדיווחי פיקוד העורף, לא חושבים על זה עכשיו. הם חושבים רק על הישרדות.

המשפחות שאכלסו את היישובים האלה מתגוררות במלון "יערים", בקיבוץ מעלה החמישה. הרוב המוחלט שם הם נשים וילדים, כי הגברים מגויסים, או משובצים לתפקידים ביישוב.

ביאטריס חיה בזיקים 45 שנים. היא עלתה מאורוגוואי במסגרת גרעין של תנועת השומר הצעיר. מאז היא שם. היא כבר לא צעירה, אם לארבעה ילדים, ששני בניה וחתנה גויסו למילואים. "קשה לנו. רק כאשר חילצו אותנו באוטובוסים וראינו את ההרס מסביב, את גופות המחבלים בדרך, התחלנו לעכל מה שקרה כאן. סגרו את וילונות החלונות כדי שהילדים הצעירים לא ייחשפו לזוועות, זה נורא. לשמחתי, לא סבלנו אבידות בנפש, כי לוחמי כיתת הכוננות שלנו עשו את הכל כדי לשמור עלינו. רק עכשיו אנחנו, הנשים בעיקר, מתחילות לבנות את התמונה של מה שהיה בקיבוץ".

היא תחזור לגור בזיקים, כי זה הבית היחיד שלה בישראל. "אני יודעת, כי אני שומעת, שחברים עושים חשבון נפש. אבל הזמן יעשה את שלו, יתקבלו החלטות. אני מחכה כמו כולם לראות מה יקרה עם חמאס ומקווה שישמידו את הכוח הצבאי שלהם".

ישנן כאן אמהות שמתרגלות סוג של ריפוי בעיסוק. הן גוזרות בחצר המלון חתיכות לפאזל בשביל הילדים הקטנים. הן מחייכות בתגובה לשאלה על אזעקות שחוו בהרי ירושלים. "יש כאן דקה וחצי משמיעת האזעקה עד כניסה למרחבים מוגנים. לנו יש עשר שניות בבית. אנשים במרכז לא מבינים כמה אפשר לעשות בעשר שניות. בדקה וחצי אנחנו והילדים נכנסים בנחת. לילדים היה קשה להבין את פרק הזמן הארוך הזה".

בעוד אני מדבר איתן, מתקבל דיווח על דבריו של סמוצ'קנע-גרנד מייזר בוועדת הכספים. "לא נבנה יותר ממ"דים באשקלון, כי אם לא נסיר את האיום הזה, נכשלנו", הוא אמר.הצלחתי לחלץ מהן עוד חיוך. "אז רק בעתיד הוא ייכשל? עכשיו הכל בסדר אצלו ואצלנו?".

דורית עובדת עם נוער בסיכון בנגב. היא מעורבת בארגון הביקורים של קבוצות ספורט ודמויות תקשורתיות כדי לעשות טוב לילדים הצעירים. "אני מעסיקה את עצמי כדי לא לחשוב יותר מדי על מה שעברנו. עוד יהיה מספיק זמן לעבד ולעכל. הדאגה לגברים של הנשים כאן לא בדיוק מוסיפה למצב. אבל אמהות הן החיות הכי חזקות בטבע. ויש כאן אמהות חזקות".

הילדים מתאספים סביבנו, ויש להם הרבה שאלות על ספורט. "מי לדעתך תזכה בליגת האלופות השנה?", שאלו ועניתי שעכשיו אני לא בעניינים. "לא חשוב עכשיו מי תהיה אלופה", אמרתי להם ברמת העדינות הגבוהה ביותר שאני מסוגל לייצר, "אבל אתם ליגת האלופות בשבילנו, אתם האלופים, חשוב שתפנימו את זה שאתם אלופים, כי אתם שורדים אמיתיים. אתם הגיבורים של המלחמה הזו. אם לא אתם וההורים שלכם, חמאס היה מגיע גם לראשון לציון".

אני לא מאמין בפסיכולוגיה. אני מתייחס ל"פסיכו" כאל חארטה, בגלל הניסיון שלי עם הג'מעה הזו. אני כן מאמין גדול בפסיכיאטריה, כי זו רפואה, זה מדע שנותן פתרונות תרופתיים למצבים של טראומה ופוסט־טראומה. הילדים האלה של היישובים על קו הגבול, כמו זיקים ונתיב העשרה,  וגם ההורים, נמצאים בטראומה. כאשר הילדים יתבגרו ויבינו היטב את גודל האסון, עלולה להתפתח מתישהו הפוסט־טראומה – ומדובר בעשרות אלפי תושבים – כולל היישובים העירוניים. אם כוללים כמובן את אשקלון, אז זה כבר מאות אלפים, כי בעיר הזו חיים 170 אלף תושבים. בשדרות עוד 35 אלף, באופקים מעל 36 אלף תושבים - כמות התושבים הזו שתזדקק לתמיכה מאסיבית, היא בלתי נתפסת.

איני משוכנע שהרשויות יודעות איך להיערך שנים קדימה. הרי תמיד יהיה תלמוד תורה, או התנחלות חדשה באיו"ש, שידרשו, וגם יקבלו, קדימות על פני יישובי העוטף. כך היה תמיד, כך ימשיך להיות, לצערי.

יעל, אם לשלושה שבעלה איש ארגוני הביטחון, סיפרה על תחילת האירוע. "שמענו את היריות והפצמ"רים. בעלי קיבל את המידע ממי שצריך, אסף את כל הציוד הקרבי שיש לו, נתן לי את האקדח שלו, אמר לי לא לפתוח את הממ"ד, ויצא החוצה".
"את מיומנת בתפעול אקדח?", שאלתי.

"כן, הייתי שוטרת 20 שנה, אני יודעת לתפעל נשק", היא השיבה. "לשמחתי ולשמחת כולנו, כיתת הכוננות היא נפלאה, אין לי מספיק מילים בשביל להודות לכולם. אני בת הקיבוץ, כל חיי חייתי בו, עברנו אירועים", היא מספרת ומראה לי סרטון עד כמה קרוב ביתה לגבול. זה נמדד במטרים.

"כל חיינו סמכנו על הבסיס שסמוך אלינו שיספק את כל הפתרונות הנדרשים. בשבת, זה השתנה. הלוחמים שלנו הגנו עלינו".
יעל נראית בשליטה עצמית מדהימה. מדברת בשקט, לא מחפשת להאשים שום גורם באסון. "להאשמות יהיה מספיק זמן. בעלי במלחמה, הבית נפגע, אבל זה לא מעניין עכשיו. חשוב שכולנו חיים. אני מכירה תושבים מיישובים סמוכים שכבר לא בחיים, שנחטפו להם חברי משק. זה לא זמן עכשיו. אנחנו זקוקים לזמן כדי לאחות את השבר הזה".

לשאלה המתבקשת, אם תישאר לחיות בקיבוץ, אין לה תשובה נחרצת. "יש לנו מספיק זמן לחשוב על זה. חייבים לראות מה יהיה המצב הביטחוני באזור. אני ובעלי לא מחליטים לבד, יש לנו שלושה ילדים, אנחנו חייבים כהורים להתחשב בהם".

במלון נמצאים גם שני חברי כיתת כוננות. אחד מזיקים, אחד גר בכיסופים. כל 48 שעות הם מתחלפים, הלוחמים מהקיבוץ מגיעים לנוח קצת. אחד מהם נקרא למילואים, אבל הודיע למפקדיו שלא יגיע, כי הוא שומר על הבית. הייתה הבנה וגם הסכמה מהמפקדים.

הם מספרים לי על הטבח של המשק החי. בשני הקיבוצים היו רפתות של 600 פרות חולבות בכל אחת. בכיסופים נרצחו שני רפתנים שהיו במשמרת חליבה. "כבר הגיעו כוחות של צה"ל. נפתח ירי, היו נפגעים. הגיע טנק, הצוות זיהה את המחבלים בתוך מכון החליבה. לא רצו להתמזמז איתם, דפקו ארבעה פגזים, אז אין מכון חליבה".

שאלתי איך הם חולבים עכשיו, כאשר אין מקום מקורר לאחסן בו את החלב. "למען האמת, זה לא משנה הרבה. כי בשתי הרפתות, בזיקים ובכיסופים, הרוצחים האלה חיסלו גם פרות, המון פרות. צריך לפנות את הגופות, את אלה ששרדו חייבים לחלוב, כי זה מסכן אותן. פרה רגילה לחליבה כמה פעמים ביום. העטינים שלהן מלאים, זה מסכן את בריאותן, כי עלול להתפתח זיהום שיחסל אותן. אז חולבים, גם אם החלב לא מתאים לשימוש. זה המצב".

יצאתי ממעלה החמישה עם הרבה מחשבות ותהיות מה יקרה הלאה עם תושבי עוטף עזה. האם הם יקבלו טיפול שלטוני ראוי, לפחות ברמה של יו"ש? הרי אין להם נציגים באגם הדרעק, בוועדת הכספים. הם גם לא מורגלים בשיטת חאפ־דה־געלט. איני יודע כמה פעמים ביקר הקופאי של המדינה, מוישה גפני, ביישובים ובבתי המלון בשבועיים האחרונים, כדי לשמוע את התושבים. הוא וחבריו לגועליציה עסוקים עכשיו בשמירה על השלל שחולק בשנה האחרונה. הם מפחדים שיפסיקו את הזרם לרכבת של הכסף, שעצרה בתחנות מתועדפות בלבד.

ביום רביעי הגענו ל"עלומים" בכפר סבא, פנימייה לנוער בסיכון של משען. המנהלת, יערה פולבסקי, שאחראית על 80 חניכים בגילי 6 עד 18, ידעה שיש לה תשעה חדרים פנויים מסיבות שונות, יצרה קשר עם הגופים שמטפלים במפונים מהדרום וקלטה תשע משפחות משדרות.
הילדים החוסים מאושרים לסייע לילדים שהגיעו מהדרום. המשפחות נקלטו ונטמעו במרחב הירוק. הן נשמעות להנחיות, כולל שהייה בחדרים החל מ־21:30. לא הכי נוח, אבל זה מה שיש. הם גם מקבלים טיפולים כדי לעבד את הכאב.

שדרות חוותה ימים מסויטים. לטילים הם כבר התרגלו, אבל לכיבוש של יישוב, להשתלטות על תחנת משטרה, קשה להתרגל. המחבלים השתלטו על העיר, אבל התמקדו בשכונה של בתים פרטיים. הם כבר היו בטוחים שזה הסוף, אבל הם ניצלו. כעת המשפחות חיות בחוסר ודאות, ואינן יודעות מה יהיה אחרי המלחמה.

בינתיים האמהות מחייכות כשהן רואות את גור שלף ועומרי אפק, שחקני נבחרות ישראל בכדורסל ובכדורגל, משחקים עם הילדים. החיוך הוא כבר סיבה טובה להגיע ולשמח אותן, כי השלטון לא נותן להן שום סיבה לחייך.

למשל חבר גועליציית האפסים, שלמה קרעי, שאומר לגלי צה"ל: "אני שומע 'תתנצלו, תיקחו אחריות, תבקשו סליחה', על מה? המחבלים נכנסו עם טוסטוסים ועגלה עם חמור. ראש הממשלה השמיד אותם פעם אחר פעם. חמאס השתמש בגורם ההפתעה, זה לא הזמן לתחקר למה זה קרה".

זה הטיפוס שמצביע בממשלה על הכנסת חיילי מילואים למלחמה, ביניהם גם תושבי עוטף עזה. קרעי הוא חרד"לי, חסיד של הרב מאזוז. בשגרה הייתי עונה לו בשפה של שגרה, אבל בעת מלחמה, פניתי לתוירה שלו, שלא עזרה לנו בכלום ושום דבר, כדי למצוא תגובה הולמת. "מילה בסלע, משתוקא בתרין", מסכת מגילה. המשמעות: אם מילה שווה סלע, השתיקה שווה פי שניים.

עוד פסוק מהתוירה שהוא אוהב: "ברוב דברים לא יחדל פשע. וחושך שפתיו, משכיל" (משלי, פרק י'). זה הרי לא יעזור, הוא בקרב על כיסא באגם הדרעק, אבל לפחות ניסיתי.

במקביל לשיטוטים במלונות, אני מקשיב לרדיו בדרך. אתמול דווח כי הפדרציות היהודיות בארה"ב אספו 1.5 מיליארד שקל כתרומה ליישובי העוטף.

מיד חשבתי על המאכערים אצלנו. כזה כייסף גדול, והם לא ייתנו ביס בעוגה? למה מה? הם לא סבלו במלחמה ביו"ש וביישובים החרדיים? או שאולי ישתמשו רק בכסף הזה (אחרי שחתכו קצת פינות על עמלות ומחפצע־מנמצע של יידעלך) ליישובי העוטף, והשאר יישאר אצלנו, לפי ההסכם הגועליציוני?

אני מקווה שאני טועה