מכל מיני בחינות, מוקדם לדבר בשלב הזה על היום שאחרי המערכה. לא מפני שהיא תימשך תקופה ארוכה, אלא מפאת תעתועיה. למלחמות כאלה יש נטייה לייצר דינמיקה פנימית, וזו לפעמים מסיטה את מהלכה מהמסלול שהתוו יוזמיה. ראינו ביום שלישי בערב כיצד טיל אחד שירו פעילי הג'יהאד האסלאמי נחת על בית חולים הומה אדם בעזה והצית הפגנות המונים מרמאללה וג'נין עד תוניסיה ומרוקו.
האמת טפחה על פנינו: כמו ב-73', גם הפעם הכל היה על השולחן | ג'קי חוגי
מילכוד העיסוק ביום כיפור: ככל שנחקור נגלה כי המחדל עמוק עוד יותר | ג'קי חוגי
אבל מטרתו המוצהרת של המבצע הצבאי היא לחסל את חמאס, כפי שחזרו ואמרו מפקדים וקברניטים, ועל כן מוטב בכל זאת שהעיסוק ביום שאחרי יתחיל עכשיו. המטרה היא עיצוב סדר יום חדש ברצועה, וחיסולו של חמאס הוא רק תחנה בדרך לשם.
מכל האפשרויות שעל הפרק, המעשית ביותר, אף אם איננה מושלמת כלל, היא החזרה של הרשות הפלסטינית. הרשות אהודה ומקובלת על הקהילה הבינלאומית, וחזרתה תזכה לתמיכת כל השחקנים החשובים: ישראל, ארה"ב, האיחוד האירופי ורוסיה. אף שסולקה משם בבושת פנים לפני 17 שנה, הרשות היא עדיין הריבון הרשמי בשטחים הפלסטיניים והנציג הרשמי של העם הפלסטיני. במסמכיה הפנימיים, חמש ערי רצועת עזה (עזה, ג'באליה, דיר אלבלח, ח'אן יונס ורפיח) נתפסות עדיין כשטח ריבוני בשליטתה, והן מכונות על ידי פקידיה "המחוזות הדרומיים". אף מדינה ערבית לא תוכל להגיד כי שלטונה ברצועה איננו חוקי.
נשיא הרשות אבו מאזן יסכים מן הסתם להטיל את שליטתו המחודשת שם. אין עבורו דבר שנוא מתנועת חמאס ומה שהיא מייצגת. המשימה הזו היא מעבר לכוחותיה הכספיים, האנושיים והארגוניים של הרשות בימים אלה. לשם כך יידרש מנגנון תמיכה בינלאומי רחב.
אבו מאזן, 88, איבד את הרצועה, ותהיה זו עבורו סגירת מעגל אם יזכה להשיבה לחיק הרשות עוד בחייו. אומנם תדמיתו הציבורית בשפל, וגם הגוף שבראשו הוא עומד נתפס כחלש ומושחת, אבל אם המהלך כולו ייעשה בחוכמה ובכבוד, במיוחד מצדה של ישראל, אזי הרשות עשויה לקום על רגליה מחדש בעזה. התבונה תהיה דרושה כאן בכמויות גדולות, כי הרשות תיראה בתחילה לרבים כמי שבאה על כידוני הציונים. ציר ההתנגדות לא ישתוק, וימהר לתקוף ולהאשים אותה בבגידה, אבל גם המקטרגים הללו יצטרכו להבין כי לעזה אין ברירה. זה שלטון פלסטיני שיחובק על ידי הקהילה הבינלאומית, או כלום.
אבו מאזן אומנם עסוק בימים אלה בפתיחת מסדרון הומניטרי לרצועה מסיני, אבל בשעותיו הפנויות ייתכן שכבר החל לתפור את החליפה. בתחילת השבוע הוא גינה את חמאס על מעשיה השטניים ביישובי העוטף. אחר כך הכריז כי איננה מייצגת כלל את העם הפלסטיני, כפי שמייצג אותו אש"ף.
האופציה המצרית
תסריט שני שעליו חולמים ישראלים רבים הוא החזרת הרצועה לריבונות מצרים. יש כאלה המצדיקים זאת בקיומה של התיישבות יהודית בעזה כבר מהמאה השנייה לפני הספירה, וגם בשרידיו של בית כנסת מימי התלמוד, שעדיין עומדים על תלם. אחרים סבורים כי כיבושה מחדש יבטיח ביטחון מוחלט ליישובי הדרום.
אבל המצרים אינם רוצים בה אף בחינם. רצועת עזה איננה מניבה להם כל רווח או תועלת, ולכן הם היו חכמים הרבה לפנינו, וכאשר היא נפלה לידינו ב־67', איש מהם לא ביקש להשיבה יחד עם סיני. אין זה מקרה כי בשיחות קמפ דיוויד לא שמע הצד הישראלי את אנואר סאדאת ואנשיו מביעים רצון בהשבתה. מה שהם ויתרו עליו ב־1979 - מן הסתם לא יבקשו לעצמם היום.
נוסף על כך, באתוס הלאומי המצרי עזה איננה נחשבת חלק מסיני, ועל כן איננה אדמה מצרית. יש אינטרס מצרי כפול בהמשך הותרתה מחוץ לריבונות מצרית. כל עוד היא אינה בחזקתם, היא מונחת לפתחנו, טורדת אותנו ומטילה עלינו את האחריות לכאוס המתרחש בתוכה. איש הרי אינו מאשים את מצרים במצב שאליו הגיעה הרצועה, אף שהייתה שותפה במשך שנים ארוכות להטלת הסגר. כולם מאשימים את ישראל. המצב הנוכחי אף מאפשר למצרים לשמר את מעמדם כמתווכים. הם השכילו לבנות יחסי קרבה הדוקים למנהיגות חמאס בעזה, וכך יצרו לעצמם השפעה בתוכם. עובדה זו טיפחה תלות ישראלית במצרים בכל משבר שצץ בשנים האחרונות.
בשוליים הימניים של המפה הפוליטית יש כאלה שרואים תועלת בכיבוש מחדש של עזה, כפי שעשינו עד הנסיגה ממנה בשנת 2005. זהו תסריט שלישי ליום שאחרי. ייתכן כי צה"ל אכן יטיל ריבונות מחודשת על הרצועה, אבל לזמן קצר. אבל אף ממשלה שפויה לא תטיל על חיילינו באורח קבע את המשימה שהונחה על כתפיהם בעבר. לדאוג לשני מיליון תושבי הרצועה לחינוך, תחבורה, ביוב ותשתיות. לפני השיקום ולאחריו.
התסריט הרביעי והאחרון הוא מינוי ממשל בינלאומי. כמו למשל האו"ם או התאגדות מדינית שתוקם על ידי מדינות הקוורטט (ארה"ב, רוסיה, האו"ם, האיחוד האירופי) עם שותפות ערבית כלשהי. על הנייר זו הצעה מצוינת עבור אוכלוסיית עזה, וגם עבור ישראל. היא עשויה להבטיח שקיפות ושיתוף פעולה עם ישראל, וגם תוצאות חיוביות בטווח הקצר. בכוחה לפטור את ישראל מדאגות רבות.
סביר מאוד כי בשלב המעבר, שעשוי להיארך כמה שנים אפילו, ישתתפו גופים בינלאומיים בשיקומה של הרצועה ובהצמחת חיים חדשים בתוכה, בתחומים של ממשל, כלכלה, דיור ורווחת הפרט. אבל גוף כזה אינו יכול לעמוד על תלו באורח קבע. תושבי הרצועה ירצו לנהל את חייהם בעצמם. יהיה גורלה של הרצועה אשר יהיה בעתיד הקרוב, כדי שתקום על רגליה, היא זקוקה להון. גיוס כסף, בכל תסריט שהוא, הוא בעייתה הראשונה של הרצועה אחרי חיסול חמאס. אם וכאשר.
לממשלות המערב אין כיום המיליארדים שהיו ברשותן בעבר, שאותם היו מוכנים להשקיע בשיקומו של חבל ארץ מדמם המבקש לעצמו חיים. ומדינות ערב? ידן קפוצה אף יותר מזו של המערביים. גם אם גופים בינלאומיים וממשלות ימצאו את ההון הראשוני, עזה של היום שאחרי תצטרך לגייס כסף רב ממשקיעים, פרטיים וממשלתיים גם יחד. כדי להצדיק את ההשקעות, יהיה עליה לשכנע את בעלי ההון כי בכוונתה אכן לפנות לדרך של צמיחה ושלום. כדי שתעשה כך, יש לפרוק את חמאס מנשקה.
לישראל תפקיד מכריע בהצמחתה של עזה חדשה, בהנחה כי תעוצב כחבל ארץ שוחר שלום. אם הזרוע הצבאית של חמאס אכן תפורק מנשקה, ישראל תצטרך לשנות את יחסה לרצועה. לא עוד בעיה ביטחונית, אלא גם שכנה אזרחית. הגישה הזו תהיה נכונה לכל תסריט בונה שיתקיים ביום שאחרי. תוכנית השיקום תהיה חייבת לכלול גם הסדר מדיני כלשהו עבור הרצועה. ישראל תצטרך להפגין תכונות שאבדו לה בדרך. הבנת האחר וקבלתו, יכולת התמדה ואורך רוח (התהליך ייקח כמה שנים לפחות) ותפקוד יעיל במצב של מורכבות מדינית. אבל אם אכן ייווצר מתישהו ברצועה עולם ללא מיליציות חמושות, ישראל תצטרך ללמוד שפה חדש. כיצד פותרים בעיות עם שכנים בלי כוח תחילה.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל
[email protected]