בסיפורי השואה שגדלנו עליהם, הובלטה בכל פעם מחדש עובדת מפתח אחת: גם היהודים שעשו הכל כדי להתבולל, להתרחק מהשורשים היהודיים שלהם ולהפוך ליותר אירופים מהאירופים, מצאו את עצמם בסוף בגיא ההריגה. הצורר הנאצי לא הפריד בין חרדי לבין פעיל ה"בונד" שראה בעצמו אזרח העולם. מוצא יהודי שווה מיתה, אי אפשר לחמוק ממנו.
על המחדל המדיני של "השבת השחורה" ותפקוד הממשלה: אביגדור קהלני בראיון מיוחד למעריב
50 שנה אחרי: היוהרה ושיכרון הכוח שוב התפוצצו לנו בפנים | בן כספית
זה היה נכון בייחוד לרבים מיהודי גרמניה, או צרפת, שאימצו החל מהמאה ה־19 את המושג “בני דת משה", שקדמה לו במשפט מדינת הלאום. כלומר, גרמנים בני דת משה וכו'. בניסיון להדגיש את ההקשר הלאומי, ולצמצם למינימום את הזיהוי הדתי. איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים.
מאז שהתרגשה עלינו התופת בעוטף עזה, נשמעים משפטים כמעט זהים על ישראל 2023. חיות חמאס לא הבדילו בין דם לדם, כל עוד הוא היה דם יהודי. לראיה: הם שחטו המוני קיבוצניקים חילונים, מרביתם מהצד היותר שמאלי של המפה הפוליטית. זה היה טבח שנבע מטעמים דתיים, הרבה יותר מלאומיים. והעובדה היא שהשנאה הזו מקרינה גם למקומות רבים בעולם, שבהם יש התגברות דרמטית באנטישמיות. תקריות כנגד יהודים שאי אפשר להאשים אותם בכיבוש, או בנישול פלסטינים.
אז ההיסטוריה חוזרת על עצמה. ואנחנו שוב למדים שאתה לא יכול לברוח מהיהדות שלך. כי גם אם תנסה, תמיד יהיה מי שיזכיר לך אותה, ובדרך הכי מכאיבה. אבל מה המסקנה שנובעת מהתובנה החותכת הזו? ובייחוד, מה המסקנה עבור ישראלי חילוני? האם עיקר ההגדרה שלי כיהודי היא על דרך השלילה - כלומר, אני יהודי כי יש מי שרוצה לרצוח אותי בגלל זה?
השאלה הזו רק מסתעפת בהקשר של מדינת ישראל. נניח שהיהדות שלי היא אכן רק נתון מולד, שגורם לי בעיקר לצרות. מדוע, אם כן, לחיות דווקא כאן? הרי הסיכוי שלי להיפגע, כיהודי, גבוה משמעותית כתושב ישראל, מאשר כתושב - נאמר - אוסטרליה, שפשוט מוריד פרופיל ולא מקיים אורח חיים דתי.
התשובה האישית שלי, שביטאתי לא פעם במסגרת הטור הזה אבל מתחדדת עכשיו בהרבה, היא הכאה על חטא. והכרה בכך שלא השכלתי לפתח זהות יהודית פוזיטיבית. לא במובן הדתי, חד־משמעית לא, אלא המסורתי. התרבותי. ההיסטורי. בדומה למרבית בני דורי, ויתרתי מראש על הקרב באשר לזהותה היהודית של המדינה. והנחתי לציבורים הדתיים למיניהם להשתלט לחלוטין על הנרטיב, בזמן שאני משחק אותה אזרח העולם.
לפני כמה שבועות, שנדמים כעת כנצח, פרסמתי כאן הגיגים בעקבות צפייה בסרט “את מה־זה לא מוזמנת לבת מצווה שלי". וביטאתי קנאה ביכולת של קהילות אמריקאיות לשלב באופן כל כך יפה בין יהדות וליברליות. לדעתי, ביום שאחרי המלחמה הארורה אחד התהליכים המרכזיים שיתפתחו כאן יהיה חיפוש מחודש של זהות יהודית מצד ציבורים חילוניים גדולים. ובריאת מודלים חדשים של יהדות אלטרנטיבית.
אבל בינתיים, גם היום, יש בכולנו יסוד בסיסי מאוד של יהדות. והוא נקרא עבריות. תחשבו על זה, אנחנו מדברים בשפה שבה דיברו אבותינו לפני אלפי שנים. מדובר בדבר בלתי נתפס. בכל עת שבה אני נתקל, למשל, במגילות הגנוזות ממדבר יהודה, אני נרגש עד דמעות מהעובדה שאני מסוגל לקרוא את מרבית הטקסט שלהן. טקסט שנכתב על פי ההערכה החל מהמאה השלישית לפני הספירה!
אני מדבר, חולם ואוהב בעברית. חי בעיר מודיעין הקרויה על שם העיר הקדומה מודיעים, שבה צמחו מתתיהו הכהן וחמשת בניו, הרי הם המכבים. ביתי ממוקם מעל נחל ענבה, שמקור שמו בעיר הקדומה ענב, שאותה כבש יהושע (יהושע פרק י"א, למהדרין). שלושת בניי זכו לשמות עבריים המופיעים בתנ"ך. ותשוקתי הגדולה, מאז ומתמיד, היא התרבות הישראלית. שיונקת, גם אם חלקים בתוכה יכחישו זאת, חלב יהודי. הרי בסוף כל שיר של מאיר אריאל יושב פסוק מהמקורות.
והחיבור הזה רק ילך ויתחזק. כי הגיעה העת להבין מהי היהדות עבורנו, במובן החיובי. ולא רק מפוזיציה של קורבנות.
על הסכין
- מהרגע שבו פרצה התופת מוזיקאים ישראלים מסתערים בהמוניהם, חמושים בגיטרות ובלב הומה, ומופיעים בפני כל מי שרק רוצה. מפונים, חיילים, פצועים, תושבי העוטף. שרים בהלוויות ואפילו שרים בזום למשפחות בשבעה. וכל זה, בזמן שהענף שלהם מפסיק כמעט לגמרי לייצר פרנסה. מגיע לכולם חיבוק, כולל לצוותים השלמים שמלווים אותם.
- הכי אסקפיסטי, הכי לא קשור. ואולי בגלל זה גם עוזר לנשמה. כדאי לכם לצפות ב"דטרויטרס" (סלקום טי־וי). סדרה קומית על שני פרסומאים כושלים, אנטי־גיבורים במובן הכי מביך והכי מצחיק של המושג. זו סדרת “פיל גוד", קצת כמו של פעם, וגם יש בה לוקאל פטריוטיות מרגשת לעיר דטרויט, כשלעצמה אנטי־גיבורה קלאסית.
- "משחק הוגן" (נטפליקס) הוא עוד נתיב בריחה מומלץ. הסרט מספר על שני בני זוג העובדים באותה חברת כספים בוהקת, אבל מהרגע שבו האישה זוכה בקידום היחסים ביניהם הולכים ומתדרדרים. מה שמייצר דיון מרתק ביחסי הכוחות בין המינים, בקשר בין סקס והצלחה (ויש הרבה סקס), ובעיקר: בקושי של האגו הגברי לתפקד בעידן הנוכחי.