עוד תבוא עת החשבון, ההתחשבנות הפנימית. ההכאה על חטא המחדל. גדול המחדלים. עוד יגיעו ימי החקירות - בתקשורת, בוועדות, ההתפכחות וההתעשתות, הגם שהתמונה הנוראה כבר מתחילה להתבאר. בעוד המלחמה בעיצומה, אנו קוברים את מתינו, לוחמים ואזרחים, וחטופינו עדיין בשבי האויב.
"השלכות מרות": החשש מחזית נוספת - והאזהרה של איראן לישראל
"חשוב לו שכל המערכת תישא באשמה": התוכנית של נתניהו ליום שאחרי המלחמה
במחיר כבד מנשוא נפקחו עינינו לראות, להבין את מצבנו האמיתי, הגיאופוליטי, את הסביבה האיומה שבתוכה אנו שוכנים. חמאס הוא הביטוי הקיצוני לכך. באיחור של 1,400 חללים, 200 חטופים ועוד 100־200 נעדרים או בלתי מזוהים, אנו מתחילים להבין את הפער התרבותי בינינו לבינם, את תרבות הרצח שלהם ותאוות ההרס, את יחסם ל”כופרים”, ליהודים, לישראל שתקועה להם כמו עצם בגרון. מדינה לא ערבית, משגשגת, דמוקרטית, בלב אזור של מלכים וטירנים.
עד ל־7 באוקטובר הנורא כמעט התעלמנו מסימנים גלויים שכבר אז נראו בחוצות הערים ה”ידידותיות”, מאמירות אנטישמיות בתקשורת, מהצהרות לוחמניות של המנהיגים. “עצמאות ישראל היא שקר אחד גדול” – נאם אבו מאזן ארבעה ימים לפני מתקפת חמאס, והוסיף: “ארצות הברית היא שכובשת את פלסטין, נפריך את הנרטיב הקולוניאלי הציוני והמערבי”.
אבו מאזן מסוכן. נחשב למתון יחסית בעיני כמה חוכמולוגים בתוכנו. אומרים כי איתו צריך לנהל משא ומתן. הוא עומד בראש ישות שלעולם לא תסתפק במה שיש לה - אוטונומיה, צורת שלטון מוגבלת שלה הסכימו אפילו בגין ושמיר. דורשים מדינה על כל סממניה, צבא, ולמעשה רוצים פלסטין במקום ישראל. לעולם לא יוותרו על חלומם.
זמנו של אבו מאזן בשלטון קצוב. גם מפאת גילו וגם מעצם העובדה שרעיונות חמאס כובשים את לב השבאב ביהודה ושומרון. האיש המסית הזה לא יוכל לעצור את ההשפעה הגוברת של חמאס בגדה ולמנוע התפרצויות אלימות במשולש שכם־ג’נין־טול כרם. הוא גם אינו מעוניין בכך.
נזכיר: הרשות הפלסטינית היא אש”ף, ארגון טרור ותיק, שלטון של שקרים, מרמה והונאה, שמנצל את התמימות שלנו ושל המערב ביחסנו לאסלאם הקיצוני. שקרי חמאס והרשות הפלסטינית מופצים גם דרך רשתות הטלוויזיה המערביות, שנותנות לדובריהם פתחון פה, והללו מנצלים זאת היטב כדי להפיץ גם באמצעותם את התעמולה הארסית נגד ישראל, במיוחד לאחר ה־7 באוקטובר. CNN ,BBC, "הניו יורק טיימס", תמיד “מאוזנים” בדיווחיהם לטובת הצד הערבי.
בשבת התקיימה בקהיר “פסגת השלום” המוזרה, כמובן בלי ישראל וארצות הברית, שאליה נגררו משום מה כמה שרי חוץ אירופאים. מזכ”ל האו”ם שוב הוכיח במי הוא וארגונו תומכים. הנשיא המצרי ניסה להפגין “כוונות טובות” בזירה הבינלאומית, בעוד הוא עצמו מעודד את ההמון המצרי להפגין בחוצות קהיר נגד ישראל.
א־סיסי אמר כי פתרון הבעיה הפלסטינית לא יהיה על חשבון מצרים. לאמור, מצרים לא תקלוט במרחביה השוממים, גם בסיני, פליטים מעזה. שישראל תקלוט אותם בנגב, אמר ברצינות. ואם לא די בכך, חזרנו לימי “קול הרעם” מקהיר, בשנים שקדמו למלחמת ששת הימים, כשמגישת חדשות מצרית הזהירה אותנו בעברית עילגת לפנתיאון הגשש, כי “המולדת שלכם בסכנה”.
מי שעוין אותנו באמת הוא עבדאללה מלך ירדן. בפסגה בקהיר הוא אמר כי מה שקורה בעזה הוא פשע מלחמה, קרא להפסקת אש מיידית ומתן סיוע הומניטרי, דלק ותרופות לעזתים. בו זמנית הוא מעודד את ההפגנות הסוערות האנטי־ישראליות בבירתו. זה השליט שעל כל תזוזה קלה בהר הבית בא מיד בטענות לישראל. לא הוא, לא נשיא מצרים ולא אף דובר ערבי אחר גינו את המשך ירי הטילים על ישראל. ועם אלה יש לישראל הסכמי שלום.
בוועידת קהיר נחל חמאס את ניצחונו השני, התעמולתי – לפחות בעולם הערבי. התוקפנות שלו, הרצחנות שלו, הזוועות שהוא המיט גם על תושבי עזה, כמעט לא מצאו שם ביטוי. הדוברים הערבים נתנו למעשה אור ירוק לארגוני הטרור, הן מהרצועה והן מדרום לבנון, להמשיך בתוקפנותם. הלהיטו עוד יותר את הרוחות ברחבי העולם הערבי.
שום מילה לא הייתה בפיהם על תוקפנות חמאס, רצח אזרחים תמימים, טבח של צעירים במסיבת שטח, חטיפות של משפחות שלמות. שום גילוי של הומניות או הבנה לכך שלמותקף זכות להשיב מלחמה שערה למי שקם עליו להרגו. להפך – הם הרי נוקמים על “תוקפנות ישראל”. מתגרים ומשקרים. ושיא הצביעות: אף לא מנהיג ערבי אחד מוכן לקחת לידיו את הטיפול בעזתים האומללים.
ישראל גם הפעם אינה לומדת לקח. הממשלה נכנעה בקלי קלות לידידנו הנשיא ביידן שדרש לפתוח את שערי עזה לסיוע הומניטרי. לא קיבלנו בתמורה ולו פיסת מידע אחת על גורל חטופינו. והחשש גדול שמא גם הפעם – למרות דיבורים מתלהמים במחננו - לא יושם סוף לשלטון חמאס.