אף כותב לא יפתח את המאמר הקצר שלו במשפט ״אינני יודע״ , אבל נכון לכתיבת שורות אלה כשהמדינה סוערת מדבריה של חברת ניר עוז, יוכבד ליפשיץ, ששוחררה אמש משבי חמאס באופן חד צדדי וללא תמורה, אינני יודע האם אולצה כתנאי לשחרורה לומר את הדברים בשבח חמאס ובגנות צה״ל והשב״כ, תוך איום שאם לא תנהג כך בעלה עודד וחברים נוספים שבידי חמאס יהיו נתונים לאיום על חייהם. לכן, אני מציע לרגע להירגע, לצרוך את הדברים שאמרה עם הפילטרים המתבקשים ולהבין שייתכן שיש כאן אילוץ ותנאי או לחילופין תקלה.
"מי החליט לעשות עם יוכבד ליפשיץ מסע"ת?": גאולה אבן רותחת מזעם והיא לא לבד
ככלל, במהלך מלחמה מול אויב אכזר ומניפולטיבי, פדוי שבי או חטוף שחוזר, אמור להיות מובא ומוחזק תחילה במתקן בטחוני שמור שיודע:
א. לבודד אותו.
ב. לאפשר לו בדיקה רפואית והחלמה.
ג. להפגיש אותו עם בני משפחתו.
ד. לאפשר לגופי המודיעין לתחקר אותו.
ה. להעניק לו תמיכה נפשית והתאוששות.
ו. לתדרך אותו כיצד לנהוג מכאן.
במלחמה כמו זו בה אנו נתונים, ולקראת מה שעוד נכון לנו, מתחייבת משמעת דוברותית הדוקה. אסור ליפול למלכודות ולמניפולציות של אויבינו. מישהו בכיר, מנוסה ומוסמך במעמד של שר או שגריר בכיר לשעבר חייב לקחת את ההגה של מאמץ ההסברה הישראלית לידיים, לקבוע כללים ולאכוף אותם על כל דוברי המדינה, משרדי הממשלה, סוכנויות הביצוע והארגונים.
שלושה מאמצים חשובים וקריטיים להצלחה וליכולת להשיב את הביטחון לגבולותיה צריכים להתקיים במקביל: המאמץ הצבאי, מאמץ העורף האזרחי והחוסן הלאומי, ומאמץ ההסברה ההתקפי וההגנתי.