מדורת השבט ניצתה מחדש. אחרי שנים שבהן היה נדמה שהישראליות נפרמת ומתפוררת ל־50 גוונים של כחול־לבן, אוחדנו שוב על ידי מהלומה. נזכיר כאן את המחלוקות שאיימו לקרוע אותנו מבפנים, ערב המלחמה: תפילה בהפרדה במרחב הציבורי, נבצרות ועילת הסבירות. במוקד מושב החורף של הכנסת, למשל, היה אמור לעמוד חוק הגיוס המפורסם. סביר להניח שניסיונות החקיקה המשפטית היו מתקדמים, גם ההפגנות נגדם היו מתחדשות.
או אז חצה האויב את הקווים ולא טרח לברר, לפני שרצח, מי לשמאל ומי לימין, מי פרוגרסיבי ומי שמרן, מי דוגל בפשרה טריטוריאלית ומי בחזון ארץ ישראל השלמה. רוצחי חמאס לא הבדילו בין תומכי נתניהו למתנגדיו, בין התובעים הפרדת דת ומדינה לבין הקוראים לפרהסיה יהודית.
רבות ההשוואות שנערכו בשבועות האחרונים בין הצורר הנאצי למרצחים מעזה, ובכן - גם בפן הזה הם דומים: הראשונים “איחדו" בתאי הגזים חרדים אדוקים עם גרמנים בני דת משה. האחרונים איחדו, ובכן - את כל אזרחי ישראל.
הרוח הישראלית שהתגלתה בשבועות האחרונים היא לא רק מפעימה אלא גם מעוררת מחשבה: איך משמרים אותה גם לעתות שלום, ליום שאחרי. לעתים נדמה כי אנו מרבים לדבר על צמד המילים הזה בהקשר של עזה, אך שוכחים לדבר (ואולי דוחים במכוון את הדיון) על “היום שאחרי" בישראל. האם ישראל תהיה מפויסת? האם היא תהיה קונסטרוקטיבית? האם תדע להתנפל לא רק על האויב אלא על משימת הבנייה מחדש, משימת השיקום האדירה שעוד נכונה לנו? ואולי, לצערנו, יתברר שאנחנו יודעים להתאחד רק מול פני הסכנה - ושבים לסורנו עם שוך הקרבות?
שני זרמים שעד לפני שלושה שבועות נראה היה שאין מנוגדים מהם, מוכרחים לחבור זה אל זה כדי להביא את השינוי. באורח פלא, שניהם גם בולטים כרגע בהתנדבות מרוממת נפש, הן בקו הקדמי של הכוחות הלוחמים והן בעורף האזרחי: הציונות הדתית ואחים לנשק.
לא ניכנס כאן לחישובים פוליטיים מדוקדקים, אבל כדי שהאיחוד החיוני הזה יקרום עור וגידים, יהיו חייבים בשני המחנות לערוך חשבון נפש, שיוביל את שניהם להתמרכז. המחנה הדתי־ציוני יהיה מוכרח להיפרד מהשוליים הגזעניים שלו, ממי שהסיתו והסיטו אותו למסלול מסוכן, מאלה שגרמו לו להתחזק־לכאורה גם במובן הדתי, למשל להתנגד לשירת נשים, לשירות נשים ולעוד דקדוקי עניות שמעולם לא אפיינו את הציבור הנפלא הזה שפעם היה הפועל המזרחי, הקיבוץ הדתי, בני עקיבא ועוד חוגים שהיו חלק מרכזי בציונות, קרובים בהרבה למיינסטרים הישראלי מאשר לריקים והפוחזים המכונים בעדינות רבה מדי בשם הרומנטי “נוער הגבעות".
גם המחנה שהיווה את חוט השדרה של המחאה יידרש לחשבון נפש עמוק. הוא יהיה חייב להיפרד מהפוסט־ציונים שבשוליו. לא רק מניפי דגל פלסטין, אלא בעיקר כאלה שהפכו את “השלום" המטאפיזי, לאג'נדה פוליטית נבובה. את כל אלה שמיהרו להבין ולהאניש את האויב, שלא לומר להצדיקו. גם אלה הפכו בלתי רלוונטיים לשיח החדש, שבו אי אפשר עוד לתרץ רצח יהודים כתולדה של “כיבוש".
גם מי שסבורים (כמוני) שנתניהו הוא אחראי בכיר למחדל ושהקריירה הציבורית שלו תמה, לא יכול להיות בלתי נבון עד כדי כך שיתלה רק בו את האשמה. יש פה גם כישלון ציבורי חוצה קווים: החל מהציבור במרכז־שמאל, זה שחשב ש"אנחנו העולם" - ולכן חשב שאפשר לקדם במלואם ערכים ליברליים משותפים על חשבון זהות יהודית (הרוצח החמאסי הוכיח שלא רק בעיניו אלא גם בעיני העולם “הנאור" והפרו־פלסטיני, המתנחל מעתניאל והגיי מרמת אביב, חד הם) ועד למי שהיה להם קל ונוח להישמע להסתה ולהגדיר כבוגדים את האנשים שהתגלו במלוא תפארתם הישראלית בשעת מבחן: מהקיבוצניקים בדרום ועד לאלופים במיל' שזנחו באחת משימות של זיהוי תהליכים ורצו לאחוז בנשק.
הממשלה הזאת תיפול. היא לא תיפול לבדה, אלא ביחד עם צמרת הצבא וראשי המערכת הפוליטית כולה (למשל בני גנץ. הוא חבר כבר לשלוש ממשלות. המשותף היחיד לכולן: מנגנון בזבזני של יותר מ־30 שרים. כך היה בממשלת הקורונה, כך בממשלת בנט־לפיד, כך עתה בממשלת נתניהו השישית). כולם היו שותפים לקונספציה, כולם העדיפו ג'ובים, משרות, כבוד וממון על פני מה שנדרש לעשות - וכולם התגלו ברגע האמת ככלים ריקים.
לו נותרה בהם טיפת הגינות, הרי שלא רק עשרה מכתבי התפטרות היו מונחים כבר במגירותיהם של בכירי המערכת הביטחונית, אלא גם לפחות עוד 100 מכתבי התפטרות במערכת הפוליטית, בהם של כל ראשי הסיעות בכנסת: מי על אשליית הביטחון שמכר לנו, מי על אשליית יש־פרטנר ששיווק בהצלחה, מי על תמיכתו בטרור הפלסטיני ומי על דבקותו בפרזיטיות של השתמטות מגיוס, מלימודים ומעבודה.
המתנחל מעתניאל והאח לנשק מתל אביב, שורו, הביטו וראו מה גדול היום הזה: אם אתם לא תהיו מגש הכסף שעליו תקום מעפרה הרוח הישראלית, הרי שחמאס ניצח, גם אם יוכה בקרב.