אם יש לג'ו ביידן רשימת מנהיגים שהוא שומר להם טינה, בנימין נתניהו עומד בראשה. נתניהו שם יהבו על דונלד טראמפ, איש כלבבו, ובשם הנאמנות האינטרסנטית הזאת הוא לעג לביידן, העליב וחיקה אותו ונתן את האות לישראל להתגולל עליו בגסות רוח. עד לפני שבועיים לא סלחה ישראל לביידן על שלקח ממנה את שמש העמים ממיטת השיזוף.
מה היה עושה טראמפ אילו היה נשיא ב־7 באוקטובר? הוא היה ממליץ לישראל לקרוע לחמאס את הצורה, או מזהיר כי הם חכמים כמו פוטין. הוא לא היה עולה על אייר פורס 1 ומגיע לביקור בזק מסוכן, אישית ופוליטית, כדי להתחייב לתמיכה מסיבית, לדרוש מחוות הומניטריות לפלסטינים ולראות בעיניו את התוכניות המבצעיות של ישראל. הוא גם לא היה מבקש מהקונגרס 14 מיליארד דולר לחימוש ישראל ולא היה מציב נושאות מטוסים בים התיכון.
אחרי 50 שנות פוליטיקה שבמהלכן נכווה בטעויות גסות ואמירות אומללות ונצרב בטרגדיות אישיות, הגיע ביידן למיטבו הבשל. הלם, זעם, עצב וחמלה גאו בו ונשפכו ממנו ללא שליטה. הוא אמר את המילים הקולעות ביותר בטון הנכון, בזמן ובמינון נכונים מבלי לוותר על חובתו להתרות בשחקנים ולשרטט להם את גבולות הגזרה. הוא התחייב להושטת עזרה ותמיכה בהיקף שלא ניתן לישראל מעולם. הוא הזהיר את החשודים המיידיים שאמריקה לא תעמוד מנגד במקרה של התנפלות רבתי על ישראל. הוא מחויב לשחרור החטופים ולסיוע הומניטרי בעזה. נאומו לעולם בשבוע שעבר היה מלאכת מחשבת של מילים מדודות אך לא מאופקות. זאת הפעם השנייה בנשיאותו שהוא נאם מהמשרד הסגלגל, ואנשיו התרגשו ומחאו לו כפיים.
קונגרס משותק ומסוכסך ייאלץ להחליט כיצד להיענות לבקשתו. מי שרוצה יכול להתלונן שהנאום הקדיש יותר זמן וכסף לאוקראינה. אבל ערב מערכת בחירות, כשהרבה יותר מונח על כף המאזניים מאשר נטיותיו האישיות, לישראל יש אפוטרופוס במשרה מלאה. קשה להכחיש שהיא זקוקה לתמיכה הורית.
יש מי שביידן הפתיע אותם, לטובה כוונתי. אני עוקב אחריו משנות ה־80 ומודע היטב לתהליך צמיחתו והתגבשותו. היו לאמריקה נשיאים גדולים ממנו, אבל לא היה נשיא אנושי כמוהו. אלכסנדרה אוקסיו־קורטז, ראשידה טאליב והפלג הפרוגרסיבי־שמאלני של הדמוקרטים שהתאכזבו ממנו למפרע, יכולים להשמיץ ולגנות אותו, לתמוך בפלסטינים ולהוקיע את ישראל; זה יתרונה של דמוקרטיה. בסופו של דבר הם זקוקים לו כדי לנצח למרות ההסתייגויות מפועלו וגילו. לצד ההתפעלות מתגובתו הרגשית והמעשית של ביידן לישראל, אסור לשכוח שהוא פוליטיקאי שנלחם על קדנציה שנייה בבית הלבן. תמיכתו בישראל אינה מתקיימת בנפרד משאיפתו הפוליטית.
ברט מקגרק, יועצו של ביידן למזרח התיכון, אמר בתחילת הקדנציה שאילו היה יכול לתמצת את מדיניות המזרח התיכון של הממשל לסטיקר על טמבון, היה כותב "בלי פרויקטים חדשים": בלי תהליך שלום, בלי תוכניות לשיפורים אסטרטגיים ויעדים גרנדיוזיים. תפקידו יהיה למזער אופציות למשבר, לא להניח למזרח התיכון לעלות על שולחנו של הנשיא. חודשים ספורים לאחר מכן יצאה ישראל לשומר החומות.
ביידן החליט שהדרך המהירה ביותר להביא לסיום הלוחמה תהיה לעמוד עם ישראל ולחנוק את נתניהו באהבה. ברגע הנכון, התכוון ביידן לנצל את האמון שהפקיד בבנק. רק אז יאמר לנתניהו לסיים את המלחמה בעזה. בבית הלבן שמעו מפקידים ישראלים שנתניהו לא מתכונן למלחמה ארוכה. הרמטכ"ל אביב כוכבי אמר לעמיתו הגנרל מילי כי צה"ל מתכונן לפלישה קרקעית לעזה עם קרבות מטווח קצר ואבידות רבות. ביידן רצה למנוע פלישה כזאת.
החיבוק הזה, שנקרא בישראל חיבוק דוב, חשף את ביידן לביקורת ממפלגתו. ההפגנות אחרי רציחתו של ג'ורג' פלויד ו"Black Lives Matter", יצרו זהות רעיונית מאולצת בחוגי השמאל עם הנושא הפלסטיני. ברני סנדרס כתב מאמר דעה ב"ניו יורק טיימס" עם הכותרת "אמריקה חייבת להפסיק להצדיק את ממשלת נתניהו". כאשר שר הביטחון בני גנץ אמר לאמריקאים כי לישראל נגמרו המטרות בעזה ונתניהו מתקשה להפסיק, שבר ביידן את תוכנית החיסכון שפתח לישראל.
"כיצד זה ייגמר?", שאל ביידן את נתניהו. "כאשר נחזיר את יכולת ההרתעה", ענה נתניהו. ביידן הבין כי אין לנתניהו יעד מוגדר. על סף הידרדרות נוספת, אמר ביידן לנתניהו לחדול. אבהותו של ביידן על ישראל לא התחילה ב־7 באוקטובר.
חשוב להבין שחמלה אנושית, ערנות למצוקת אחרים והאמפתיה המאפיינת אותו לא היו שם בתחילת דרכו הפוליטית. ביידן עשה כברת דרך ארוכה מסנאטור צעיר, רברבן, שולף מהמותן וטועה תכופות. עקומת הלמידה שלו ארוכה ומדכדכת.
לפני נפילת סייגון ב־30 באפריל 1975, היה ביידן בן ה־32 אחד הסנאטורים שזומנו לבית הלבן לתדרוך על המצב בווייטנאם. למרות מעמדו הזוטר, הבהיר ביידן לנשיא ג'רלד פורד את דעתו: המצב בווייטנאם אבוד ואסוני, אמר ביידן, ועל אמריקה להימלט על נפשה. הוא התנגד לשימוש בכסף אמריקאי ולסיכון חיי אמריקאים למילוי חוב מוסרי והבטחה מפורשת: לא להשאיר מאחור עשרות אלפי וייטנאמיים שסיכנו את חייהם בשיתוף פעולה עם אמריקה.
"לארצות הברית אין מחויבות לפנות דרום וייטנאמי אחד או 100,001", אמר ביידן בנאום בסנאט. פורד הזכיר לו את האתוס של קליטת פליטים כסלע קיומה של אמריקה ואת המסורת של קבלת פנים חמה לנמלטים ממלחמות ומשטרי דיכוי, אבל ביידן דבק בדעתו.
לצד ההיבט הקשוב לזולת, לוקה ביידן בקסנופוביה מוזרה, מין קהות חושים, מבט קר על העולם ולקות שמיעה עם טנטון מנסר. זה מה שהפך את הפינוי הכושל מאפגניסטן ונפילת קאבול למוזר וצורם כל כך. בעוד יריביו של ברק אובמה לא הצליחו להדביק לו את הפיאסקו בבנגאזי משום שאובמה לא נגרר לדרמות, אפגניסטן תשוב ותרדוף את ביידן בבחירות.
אף שאובמה בחר בו לסגנו בעיקר בשל הבנתו בנושאי חוץ, לא הצליח ביידן למחוק אמירה שגורה עליו: הוא "עמד תמיד בצד הלא נכון של כל החלטה במדיניות חוץ". הוא הצביע נגד מלחמת עיראק הראשונה ובעד השנייה; הוא היה בעד חיילים נוספים באפגניסטן ובהמשך התנגד; הוא יעץ לאובמה נגד המבצע לחיסול אוסמה בן לאדן; הוא לא הצליח לנסח אמירה אמפתית אחת על כ־80 אלף האפגנים שאמריקה הבטיחה לחלץ. כמי שניהל את הוועדה שהייתה אמורה לאשר את מינוי קלרנס תומאס לבית המשפט העליון, התעלם ביידן מטענתה של אניטה היל שתומאס הטריד אותה מינית. ביידן אחראי אישית לכהונת השופט המושחת והלא אתי ביותר בבית המשפט העליון.
על פי עדותו של ריצ'רד הולברוק, שהיה שליח של אובמה לאפגניסטן, טען ביידן שאין לאמריקה התחייבות מוסרית לאפגנים שסייעו. ביידן התכחש לאחריות מוסרית של אמריקה לגורל הנשים באפגניסטן. "אין לי כל כוונה לשלוח חזרה את בני לאפגניסטן ולסכן את חייו בשם זכויות הנשים", אמר ביידן. "יכול להיות שאני בן הזונה היחיד באולם", אמר ביידן באירוע דמוקרטי ב־1975, כאשר התנגד לסייע לקמבודיה. "נמאס לי לשמוע על מוסר ועל מחויבות מוסרית. מגיע רגע שבו אין יכולת לעמוד בחוב מוסרי כלפי העולם".
ביידן יהיה בן 80 בחודש הבא ובן 81 בבחירות 2024. הוא צעיר מרינגו בשלוש שנים. רינגו עדיין מקליט ומופיע, אבל זה לא כמו לנהל עולם במלחמה. ביידן הוא הנשיא הזקן ביותר בתולדות אמריקה. בגילו לא שואלים בן כמה אתה אלא סופרים לך את הטבעות ברגליים. אם ייבחר, יהיה בן 82 ובן 86 בסוף כהונתו. הוא מתמודד לנשיאות ולא על תואר האמריקאי הזקן ביותר בדלאוור. רונלד רייגן היה בן 73 בתחילת הקדנציה השנייה שלו, שאותה ניהלה בפועל ננסי אשתו על רקע דעיכתו המנטלית. אין לביידן היכולת לדלג מעל מכשלת גילו כפי שעשה רייגן בעימות מול וולטר מונדייל: "לא אשתמש בגילו הצעיר ובחוסר הניסיון של יריבי נגדו", אמר רייגן וסגר עניין.
הטענות הנשמעות בישראל על הפיכתה למדינה ה־51 של אמריקה והשתלטותו העוינת של ביידן על סדר היום וניהול המלחמה, בעיקר משום שזה נוח לנתניהו שיהיה לו שותף בכיר למחדל, משעשעות. ישראל אמורה להיות בעלת העניין הבכירה בבחירתו שוב של ביידן. בגרסתו המאופקת ביותר וגם אם הקונגרס יקשור את ידיו, הוא הידיד הגדול ביותר שיש לנו. האלטרנטיבה, אף שהמשוכות המשפטיות מתרבות והופכות גבוהות יותר לצד סלידה של ציבור בוחרים גדול, היא אולי טראמפ, שיוותר עלינו בלי למצמץ ויניח לפוטין לנצח באוקראינה.
כאשר נשיא מכהן מכריז על רצונו להתמודד לקדנציה שנייה (incumbent), אין למפלגה ברירה אלא להתייצב מאחוריו. היא יכולה לקרוא עליו תיגר ולהגיש את הניצחון ליריבו. איכשהו מצליחים הדמוקרטים לחיות עם גילו המתקדם של ביידן ועם החשש שמעידותיו הלשוניות והקוגניטיביות מעוררות אצלם.
מה שלא נאמר מספיק: טראמפ (במידה שיהיה מועמד הרפובליקנים) בן 77, והוא מעולם לא היה חד, ממוקד, משדר סמכות או מעוניין ביותר מטובת עצמו. בשבועות האחרונים נופלים שותפיו של טראמפ לתרמית הבחירות כמו דומינו. במקום לשבת בכלא, הם מעדיפים להודות באשמה ולהתחייב להעיד נגד טראמפ. אם מועמדותו תתאייד, יתמודד ביידן מול רון דה־סנטיס או ניקי היילי, שאותם לא יתקשה לנצח.
לרפובליקנים אין סיכוי אמיתי מול רקורד העשייה של ביידן. הוא מתקשה בינתיים לשווק אותו, בעיקר משום שההחלטה היא לא לחשוף אותו מדי לתקשורת, אבל הוא ניצח את הקורונה, העביר תקציב לשיקום תשתיות בעזרת הרפובליקנים, שיקם את הכלכלה חלקית, החזיר את אמריקה למעמדה כמעצמה וגייס את העולם לעזרת אוקראינה.
הבעיה המעיקה של הדמוקרטים היא סגנית הנשיא קאמלה הריס. זה נשמע מיזוגיני, שוביניסטי, סקסיסטי ואולי יש בזאת מכל אלה, אבל בשלוש שנותיה בתפקיד לא הצליחה הריס למצוא את קולה. ל־49% מהנשאלים בסקר של NBC יש דעה שלילית עליה. היא בת 59 וצעירה מביידן ביותר מ־20 שנה, מה שהופך את האמירה על היות הסגן מרחק פעימת לב מהנשיאות לרצינית במיוחד.
בכירי הדמוקרטים צוננים בעניינה, ובאוויר מרחפת משאלת לב לא סמויה - שביידן לא יכול להרשות לעצמו להיות שותף לה - שתימצא דרך להיפרד מהריס באופן לא מכוער; הדחה תתפקד כבומרנג. ביידן הבטיח את הסגנות לאישה שחורה. הריס זכתה גם משום שהייתה ידידה קרובה של בנו.
הדברים שכתב ג'ונתן מרטין ב"פוליטיקו" משקפים תסריט אפשרי למציאות עגומה: "דמוקרטים בכירים מצופפים שורות סביב הנשיא לקדנציה נוספת, לא משום שזה לטובת האומה שיהיה לה נשיא בן 82, אלא משום שהם חוששים מהאלטרנטיבה: להציב את היורשת הנבחרת במקומו, דבר שיבטיח את בחירתו של טראמפ". אם ביידן היה מחליט לסגת מהחלטתו לרוץ בשנה הקרובה, פריימריז פתוחים שהיו עוקפים את הריס, היו מבטיחים מרחץ דמים ותחושת נבגדות וזעם באגף הפרוגרסיבי של המפלגה.
הריס וביידן התמודדו במקצה הדמוקרטי בפריימריז לנשיאות. אחרי שלושה ניסיונות כושלים, החלטתו של ביידן להתמודד שוב הפתיעה ולא גרפה אהדה. אף שהיה סגן נשיא אפקטיבי ורב־משימות אצל אובמה, הוא נחשב עתיק וגבר לבן מאמצע הזרם הפוליטי. מועמדותה של הריס התפוגגה כהרף עין, אבל בעימות האחרון שבו השתתפו השניים היא תקפה את ביידן והאשימה אותו באחריות לעובדה שבתי הכלא מלאים גברים שחורים. ביידן נראה מופתע, נבגד ואומלל. זה לא מנע ממנו לבחור בה מתוך רשימה מכובדת של נשים שחורות בעלות רקורד מרשים. בדיעבד, כל אחת מהאחרות הייתה יכולה להיות סגנית אפקטיבית יותר.
למרות הקייס החזק להחלפתה של הריס במישהי או במישהו נוכח/ת יותר בבחירות 2024, עם רקורד אלקטורלי טוב משלה, ביידן לא בנוי נפשית לבגידה אישית כזאת. הריס מילאה את כל התפקידים שהטיל עליה, ואין ספק לגבי נאמנותה. היא נשלחה לדרום אמריקה להתריע בפני מהגרים לא חוקיים פוטנציאליים לא לשרך דרכם לאמריקה: "אל תבואו!", אמרה הריס בציווי שנשמע כפקודה. היא ניסתה להדק את הקשרים עם אפריקה וכן הלאה.
בסופו של דבר, ליד נשיא חזק סגן נשיא הוא אגרטל ללא פרחים שלא החליפו בו את המים. הדמוקרטים רוצים מישהו אטרקטיבי יותר פוליטית בטיקט הבא; מישהו שנוכחותו לצד ביידן תחזק אותו; מישהו שנראה מסוגל להחליף אותו אם יקרה לו משהו; מישהו שיגיע כמנצח לבחירות 2028 וייתן לדמוקרטים טרייפקטה.
כמחליפים אפשריים מוזכרים גרטצ'ן וויטמר, מושלת מישיגן; רפאל וורנוק, סנאטור מג'ורג'יה; תמי דאקוורת', סנאטורית מאילינוי, טייסת מסוק גיבורת מלחמה בכיסא גלגלים; מושל קליפורניה גאווין ניוסום, שנוצק בתבנית של JFK, ומיהר להכריז על תמיכתו בביידן, בעיקר כדי להיראות לא מעוניין בבית הלבן. למרות ההבטחה לאישה שחורה, ביידן־ניוסום הם הצמד האולטימטיבי, אבל קשה לראות כיצד זה בא לעולם.
הניתוח הזה, אם יקרה, הוא ללא הרדמה בתנאי שדה. הוא מחייב שיתוף פעולה מלא של הריס, שתמצא דרך להיחלץ מהסגנות מבלי שתיראה כהדחה; נניח עם הבטחה למינויה לשופטת בבית המשפט העליון. זה צריך לקרות מבלי שהריס תספר סיפורי אימה מהבית הלבן ותהיה חלק מהמאמץ המלחמתי לטובת המפלגה. מה שיחייב אותה להודות בכישלון או בחוסר התאמה.
הדמוקרטים ניצבים מול אוקיינוס של אופציות רעות. הם לא יכולים להדיח את הריס בלי קול צעקה של חלק ניכר מהמפלגה. הם לא יכולים לשלוח את ביידן לבחירות עם מישהי שהיא נטל למפרע ולא נכס להמשך הדרך. מועמדותו הסהרורית של רוברט קנדי הבן, מתנגד החיסונים, הזוי ומסוכן כמתמודד ממפלגה שלישית, תנגוס אחוזים מעטים אבל משמעותיים מביידן. הוא נראה ומתנהג כבן השבט, עד שהוא פותח את פיו ומשמיע דעות קיצוניות. יתרונו של ביידן על טראמפ כרגע הוא 0.4%, שזה בעצם לא יתרון.
בניגוד לבחירות הקודמות שבהן שגתה ישראל בכפוף לרוח הימים ההם ולהעדפת נתניהו, היא צריכה להתפלל בדבקות לניצחונו של ביידן. איננו יודעים כיצד ייראה המזרח התיכון עוד שנה ולכמה תמיכה תהיה ישראל זקוקה. ביידן הוכיח את מחויבותו ונאמנותו לישראל למרות מי שרואים בעזרה השתלטות עוינת. טראמפ קפריזי, לא צפוי, הפכפך וחובב דיקטטורים. מוטב לאמריקה ולישראל אם ההיסטוריה ומערכת המשפט ישמרו אותו הרחק מהבית הלבן וישלחו אותו לשחק גולף. גם אם יתמודד חלילה, ביידן יביס אותו שוב.