ימי השידורים בערוצי הטלוויזיה חזרו להיות מדורת השבט. שירי מולדת אומנם פינו מקומם למלל אין־סופי, אבל תחושת שותפות הגורל שהאסון חצב מחדש ממעמקי נשמתנו הקולקטיבית התעצמה, ובמרכזה כאב המחיר שכבר שולם ושלדאבון הלב עוד ישולם עד שכל הסיוט הזה יסתיים.
גורם מדיני בכיר: "האמריקנים לא יעזו להגיד לנו לעזוב עכשיו את המאמץ המלחמתי"
תכנית ההתנתקות של נתניהו עוד תתברר כהסכם מינכן | ניר קיפניס
למרבה הצער, מדי פעם, בעיקר כשאזרחים משתפים במצוקה או כשאורחים באולפנים מנדבים ביקורת, נסדקת מסכת הממלכתיות של השדרנים והמגישים, הקופצים בשקיקה על המציאה ומפזרים רמיזות בעובי של פיל מדושן בכל הנוגע לצפי הפוליטי אחרי המלחמה, אשר כרגע לא נאה לעסוק בו בגלוי. אך חיוך החתול שאכל כרגע שמנת, יחד עם הריר על השפתיים של המנחים, אינם משתמעים לשתי פנים.
לפי הרמזים המגושמים הללו, שהתקשורת משחררת בקצב מדוד אך עקבי, עלול להתקבל הרושם שעם שלם כוסס ציפורניים בציפייה דרוכה לחמש אחרי המלחמה, כדי להגיע לטקס הרשעת האשמים. הם לא מבינים שהציבור ממש לא מתגעגע לוויכוח הסיזיפי שיחודש ללא ספק: האם האשם במחדל שמחת תורה רובץ בעיקר על אחראי המשמרת, או שמא האשם רובץ על מי שהחלישו את ישראל בכך שפגעו בכוונת מכוון בכלכלתה וביטחונה בגלל מינוי שני שופטים שמרנים, שיאזנו במקצת את ההטיה הקיצונית שמאלה בהרכב בית המשפט העליון – והצגת השינוי המינורי הזה כקץ הדמוקרטיה.
מי שמדבר עם אנשים, ולא רק עם מצלמות, מבין שהציבור לא שם - אלא הוא מחפש תשובות חדשות. אתה מדבר עם אנשי שמאל לא מעטים, והם מקדימים לך שהם מבינים עכשיו שתושבי גוש קטיף היו פטריוטים שבחרו מתוך אידיאולוגיה צרופה להיות השכפ"ץ של עוטף עזה. הם מבינים גם שהפליטים חדורי השנאה היושבים בעזה לא יוכלו להישאר שם.
תושבי נחל עוז נזקקו ל־67 שנה ומחצית השנה כדי להפנים את דברי ההספד של משה דיין באפריל 1956 על רועי רוטברג: "מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא כדי שיוכלו לקרענו לגזרים". השנים שחלפו השכיחו את חטיפתו, רציחתו וחילול גווייתו של רועי. עכשיו, לאחר התזכורת הקשה – לעולם לא עוד: "אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים היושבים סביבנו ומצפים לרגע שבו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תיחלש ידנו. זו גזרת דורנו, זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב וייכרתו חיינו".
היום מבינים מדוע הניסיונות של ממשלת אשכול מיד לאחר מלחמת ששת הימים לעודד הגירה מעזה לדרום אמריקה, לא נבעו מקפריזה הזויה נעדרת בסיס כפי שהוצגה בהמשך. היום מבינים שאין פתרון שבמסגרתו הפליטים חדורי השנאה ממשיכים לשבת מעבר לגדר ולהתבונן בעיניים כלות על הפריחה בשדותינו, ולהחריש.
חיסול המצלמות בגדר של עזה בשמחת תורה הוליד עיוורון טקטי. אבל האסון שהתחולל בחסות העיוורון הטקטי הזה חושף בעוד מועד, נקווה, את העיוורון האסטרטגי המאפיין את התנהלותנו לאורך שנים.
ללא הפקת לקחים
לקראת הוויכוח הצפוי לנו על "סיפור היציאה ביום שאחרי", אני רוצה להדגים איך נוצרת דינמיקה של ליקוי מאורות המצעידה עם שלם לכרוניקה של קטסטרופה ידועה מראש. הכוונה לסיפור של קפיצת מדרגה בתוך המדרון החלקלק שבו אנו מידרדרים מאז אוסלו, שעברה די מתחת לרדאר ושהייתה לי מעורבות בה – "הנסיגה" מרצועת הביטחון.
בחודש מאי 2000 השתתפתי באחת ההצבעות המשמעותיות מתוך אלפי ההצבעות שהשתתפתי בהן בכנסת, למרות היותה סמלית ולא קובעת. מדובר בישיבת הכנסת החגיגית שנועדה לאשר את החלטת ממשלת ברק לסגת באופן חד־צדדי אל הגבול הבינלאומי, תוך פינוי רצועת הביטחון שהתקיימה בדרום לבנון.
לשמחתי התעקשתי להשתמש בשלוש הדקות שהוקצו לי כדי לזעוק שההסכם שאותו אנו עומדים לאשר הוא ליקוי מאורות שנשלם עליו מחיר כבד. לא שמישהו מקשיב לחבריו בישיבות הכנסת, ועוד באולם עם אקוסטיקה מפוקפקת, אבל חלפו שלושה ימים בלבד עד שדעת המיעוט הבטל בשישים, עוכרת השמחה, הפכה לנחלת הכלל.
כיצד קרה שהנסיגה החד־צדדית הזו, שהפכה למנוסה מבישה והמוגדרת היום בפי כל "הבריחה מלבנון", קיבלה תמיכה מקיר לקיר, כולל הליכוד ואפילו של רחבעם זאבי ואביגדור ליברמן - שהותירו אותי כקול בודד במדבר לדבר נגד אישור הנסיגה ולהצביע נגדה אחד נגד כולם? בריחת צה"ל מרצועת הביטחון בלבנון באה לעולם לאחר מאבק ציבורי ממושך, תחת המטרייה רבת־העוצמה הרגשית של ארגון ארבע אמהות. המסר היה שברגע שישראל תיסוג לגבול הבינלאומי, לא יהיו ללבנון כל תביעות נגד ישראל. חיילי צה"ל יפסיקו להיפגע ויישובי הצפון יישבו תחת גפנם ותחת תאנתם.
לקראת הבחירות של 1999 הנפיק אהוד ברק התחייבות פופוליסטית מופקרת, שאם ייבחר, יוציא את צה"ל מלבנון בתוך שנה. הודעה זו של ברק הפיחה רוח חדשה במלחמת הגרילה של חיזבאללה. הפגיעות בחיילים התגברו ועמן התמיכה בנסיגה, כך שגם אנשי הליכוד נסחפו לעגלה הפופולרית, מתחרים על מקום בקדמת המאבק. מרוץ שהוכרע בקריקטורה של זאב ב"הארץ", שבה הוכתר אריאל שרון יו"ר הליכוד כאמא החמישית.
בלילה שלאחר אישור הכנסת החלה היציאה המבוהלת, שהפכה למנוסה, כשחיזבאללה מזנב בחיילים. צה"ל ברח כל עוד נפשו בו מהמוצבים, בהשאירו שפע של תחמושת ומסמכים סודיים. בידי חיזבאללה נותרו D9, משאיות, משבשי תקשורת, מרגמות, כמאה טנקים, עשרות נגמ"שים, טונות של תחמושת, דלק וציוד. שלא לדבר על הפקרת בעלי בריתנו מצד"ל.
יומיים לאחר הנסיגה נשא מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה בעיירה בינת ג'בייל את נאום קורי העכביש המפורסם שלו. לכל בר דעת היה ברור כבר אז שהנזק שנגרם יעלה לנו בדם רב.
קשה להעריך את הלכי הרוח שירווחו במקומותינו בסוף המלחמה הנוכחית. צריך לקוות שלא תיווצר, בלי קשר לתמונת הסיום, פסיכוזה תבוסתנית ומסוכנת דוגמת ארבע אמהות או אסון עסקת שליט - כזו שתוביל אותנו למפלה מדינית שתהפוך את תוצאת המלחמה לניצחון פירוס משודרג שכבר לא יהיה "עוד ניצחון כזה ואבדנו", אלא "עם הניצחון הזה אבדנו".
לכן, תידרש דריכות מול הניסיונות לעצב את ההנהגה לקראת היום שאחרי, בכיוון שיוביל לאסון מדיני. ברוח זו מלובה בימים אלה סחריר תקשורתי המעמת בין ועדת חקירה ממשלתית דוגמת וינוגרד לחקר אירועי מלחמת לבנון השנייה, לממלכתית דוגמת כַּהַן לחקר הטבח בסברה ושתילה. איש לא שואל אם בכלל הכלי הזה של ועדת חקירה בראשות שופט, בין שממשלתית ובין שממלכתית, הוכיח את עצמו. אם הוביל לחקר האמת ולהפקת לקחים לעתיד.
ועדת אגרנט הוקמה בעידן התמימות בראשות שני בכירי השופטים בישראל, אך לצדם שלושה אנשים שיראת הכבוד כלפי ההנהגה הפוליטית מפעמת בהם (כן, היו זמנים כאלה בעידן מפא"י). הם החליטו לבדוק מקטע מהמלחמה, בלי להתייחס לתמונה הכוללת. בנוסף, הוציאו פטור לדרג המדיני והדיחו את הרמטכ"ל, שבדיעבד התברר שהיה לאורך כל הדרך הסלע האיתן, שבקור רוח קיבל את ההחלטות הנכונות.
הצדק הפואטי היחידי בתוך הפרשה, שנשכח משום מה, הוא שהשר היחיד שהצביע בממשלת גולדה נגד אישור הדוח והדחת דדו ודרש להחזיר את הדוח לוועדה, שר העבודה יצחק רבין, הפך בתוך שלושה חודשים לראש הממשלה.
גם ועדת כהן וועדת אור הובילו למסקנות תלושות ומזיקות שהציבור לא קיבל. מה שמלמד אותנו שהמשפט היחיד שרלוונטי לסוגיית אחריות הדרג המדיני הוא משפט העם בקלפי. האמור כאן אינו עומד בסתירה לצורך להקים ועדת בדיקה של אנשי צבא, ולא של אנשי משפט ופוליטיקה בראשות אישים כמו יצחק בריק לממד הצבאי, וכן ועדה של היסטוריונים אובייקטיביים שתבדוק בין היתר את הסכמי אוסלו.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד
[email protected]