יש כוח לגינה הקטנה שצמודה אלינו לרחוב. היא נעימה ושפויה. אפילו יש בה בוטקה שבה מוכרים קפה ומאפים מתוקים שבעלת הבית מכינה. אבל הכי חשוב, לצדה יש מקלט גדול ומטופח. באחד מימי השבוע חיכיתי שאשתי תשוב עם הבנות מסבתא. העברתי את הזמן בגינה. יש אינטרנט מצוין שאפשר לתפוס שם. שלי זוחל. זה כבר לא קשור למלחמה, בעיות אינטרנט יש תמיד. פתאום אזעקה. הכל נסדק. עשרות ילדים קפצו, כבר מתורגלים. הורים תפסו בבהלה את הקטנים וטסו לעבר מחסה. רגעי שפיות שהתאדו. כשנגמרים הבומים, צריך להרגיע את הדופק ואת הצאצאים ולהגיד לעצמו ששרדנו עוד ירי רקטות והכל בסדר. ממשיכים.
אומרים לנו שצריך לחיות, אז יוצאים לעבודה - מי שלא הוצא לחל"ת - כדי שנוכל להתפרנס. המדינה בלחץ נוראי שלא יהיו פיטורים, שהמשק לא יקרוס, שהבורסה לא תתרסק לגמרי ושהדולר לא ימריא ל־5 שקלים. הבתים, החסכונות והמשכורות - הכל שווה פחות ופחות. בשנה אחת הכל הלך פארש. עמלנו התכווץ.
בשבועות האחרונים אין חיי פנאי. אין טלוויזיה. אין קולנוע. אין תיאטרון. רק חדשות. בבוקר, בצהריים ובערב. ובלילה, ברגעי הפוגה, מדברים על מה שהיה בחדשות ומראיינים את אנשי החדשות והפרשנים, גיבורי התרבות הנוכחיים שלא מפסיקים לעבוד עדי כדי כך שנדמה שאפילו הם, חיות אקטואליה משומנות, חולמים על ימים אחרים ושלווים.
כשמנסים לברוח, אפילו לחלום על קצת אסקפיזם בנייד, באתרי הרכילות והבידור מוצאים כתבי מלחמה בדיווחים מיוחדים, עדכונים על הנופלים והחטופים ומידע מתפרץ על תמרונים צבאיים. אם המסך הגדול מושבת, יש מסך קטן. כי במלחמה הזאת בכל רגע נתון קורה משהו.
ההווה הוא גן עדן למפעילי הרשתות וסיוט לאיש הקטן שלא יכול לברוח. והטלגרם, הטלגרם הארור, גם אם התעלמת ממנו, השתקת, יהיה מישהו במספרה, בעבודה, בגן של הילדה, שיספק חדשה מחרידה או יבקש לשתף בקונספירציה שתופסת את השיח. מצלמים בתים, גונבים ברזים, אויב מבפנים ועוד שלל המצאות שמבהילות את ההמונים. קשה לחמוק. בלתי אפשרי.
חמאס מחזיק אותם בתוך בור אפלולי. ילדים קטנים בלי הורים. הורים בלי ילדים. אחים ואחיות. אהובים ואהובות. מבודדים. ובישראל בלב מרוסק יש משפחה וחברים שמדמיינים את רגע השחרור. נזכרים בגעגוע במי שחסר.
איך אפשר לנהל שגרה? איך אפשר לא להיות עצוב? איך נוכל לחיות באופן נורמלי? ועכשיו כניסה קרקעית. חיילים בסיכון, נפגעים, נופלים בקרב. אתם יודעים, אומרים לנו שחייבים להמשיך לחיות. לקיים את המשק, לנצח בשגרת המלחמה - כך קוראים לזה, ואני מבין. אם לא ננוע קדימה, נקרוס, והחלום הציוני עלול להגיע לנקודה שממנה בלתי אפשרי להתרומם, אבל האמת? אני מרגיש חצי מת. זומבי, כמו בסרטי המדע הבדיוני. הגוף שלי זז, הפה מדבר ואני נושם, אבל הנשמה כבויה. המוח במחוזות זרים. מסביב לשעון.
לא משנה כמה אני עושה, שותף למאמץ גיוס תרומות של ערוץ קשת 12, מתעמת עם צוות אל־ג'זירה בישראל (שעדיין משדרים פה, למרבה הטרלול), מתנדב, מצלם, מבלה עם הבנות, מנקה את הבית. אני ריק, חלול.
ישבתי בבית הקפה השכונתי שלי, מקום נינוח ונעים, עם בריזה וכיסאות נוחים, פנה אליי בעל המקום, בחור מחוספס וקשוח ואמר לי שהוא עצוב. קשה לו לקום מהמכה של 7 באוקטובר. העיניים שלו התמלאו בדמעות. כולנו, השבתי לו, אבל חייבים לחיות, גם אם כרגע, גם אם זה חיים בקושי.
התרעות פיקוד העורף