חייב להודות. לכאורה, הפעם הזו היו בי לבטים, חששות ודאגות הרבה יותר מפעמים קודמות. עוצמת המלחמה, המשפחה, בן שנפצע ותהליך שיקום ארוך שנמשך עוררו בי מחשבות אחרות. אולי אפילו קצת פחד. כשהגיע הטלפון מדובר צה״ל ביום חמישי הספקות נותרו מאחור, ובשישי בבוקר כבר היינו בדרך מאולפן הטלוויזיה בנווה אילן לאחד הקיבוצים, שם ממתינים לנו אנשי חטיבת הנגב להכניס אותנו פנימה לרצועת עזה, לבית חאנון.
הותרו לפרסום שמותיהם של 29 לוחמי צה"ל שנפלו בקרבות בעזה
מנטרלים מטענים ומנהרות, פורצים צירים: כוחות צה"ל מכתרים את עזה | צפו
בדרך, נדמה לי שאני אפילו קצת חש בושה על אותן מחשבות. ביקור קצר של כמה שעות, מאובטח היטב, לעומת לוחמי המילואים שאני הולך לפגוש בשטח, שכבר כמעט חודש נמצאים בלחימה והותירו משפחה ובעיות מאחור. הם ממש, כמו בסיפורי מלחמת יום הכיפורים, בקושי הספיקו לארוז תיק ולהיפרד לשלום ממשפחתם - ונמצאים עכשיו בפאתי העיר עזה. מי היה מאמין לפני כחודש שלוחמי המילואים של חטיבת הנגב ימצאו את עצמם עכשיו יושבים בבתים בבית חאנון, נלחמים מול מחבלים ומשמידים פירי מנהרות, על רקע המשבר הפנימי העמוק ערב המלחמה וההתגייסות האדירה של כולם.
סיפור המילואים הוא כבר עכשיו ה-סיפור של המלחמה הזו, זו שחייבים לראות גם דרך העיניים של הלוחמים בתוך עזה, על מנת להבין שמוטיבציה, נחישות ומוכנות להקרבה אישית הן לא סיסמאות ריקות. יש משהו במפגש עם לוחמי המילואים שמספק לך, ללא מתווכחים, את היכולת לקבל תמונה גדולה ומלאה יותר. הבגרות, הניסיון, תמונת עולם רחבה ומפוכחת שיודעת גם להצביע על בעיות כאשר הן עולות. הטיול הקצר שלי בעזה, חשיבותו ביכולת לתווך לציבור באופן טוב יותר את המתרחש בפנים – ההצלחות, הניצחונות הקטנים וגם: המחירים הכבדים, הקשיים, הפערים ובעיקר האתגרים המורכבים שעוד ממתינים לנו במלחמה הקשוחה בעזה.
יש לך זמן פנוי? למה שלא תלמד/י אנגלית? לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
ניר עם הפך למחנה
יוצא לדרך מאולפן הטלוויזיה בנווה אילן ומבקש לעקוף את כביש אשקלון-צומת יד מרדכי. כביש 232 בחלק הצפוני שלו, סמוך למושב כוכב מיכאל בואך שדרות, עמוס אנדרטאות, שתולות באדמה שנלחם עליה דור תש״ח. סיפור מורשת הקרב של מלחמת העצמאות ושל אלה שבאו אחריה. המלחמה הנוכחית אינה מלחמת קיום על שטח או הישרדות פיזית, אבל כבר עכשיו ברור שהיא מלחמת קיום על הרוח, על עצמנו כחברה ועל היכולת לחיות כאן חיים נורמליים בשכונה המטורפת שלנו. מכונית פרטית זרוקה בשוליים, מחזירה אותי פתע למראות השבעה באוקטובר, אבל מיד אני רואה זוג מבוגר מנסה להתמודד בהצלחה עם הקוצים ולקטוף לעצמו את פרי הצבר-הסברס. סמלי משהו אני ממלמל לעצמי וחושב על מעט הקיטש שעוטף אותי לאחרונה.
עובר את שדרות, משם לצומת שער הנגב. כבישי העוטף המדממים, הם עדיין פצועים. בצומת הכניסה לקיבוץ ניר-עם חיילי המשטרה הצבאית והשוטרים מסובבים אותי חזרה. מסוכן מדי הם אומרים. בעיקוף קטן דרך השטח אני נכנס דרך השכונות הצפוניות של שדרות שעדיין נמצאות בבנייה הולכות וכמעט נצמדות להרחבה של קיבוץ אור הנר. כמי שגר באזור זה בעבר, אי אפשר שלא להתרשם כל פעם מחדש מתנופת הבניה של העשור האחרון.
מגיע לקיבוץ שהפך לסוג של מחנה צבאי. כיישוב שקרוב מאוד לשטחי צפון הרצועה, כמעט בכל במבצע יצאה ממנו פעילות צבאית, לצד חיים אזרחיים שהמשיכו בו. הפעם זה שונה. הקיבוץ בהקפאה, וכבר בכניסה התחושה שהגעת לשער של מחנה צבאי. מהקיבוץ אנו יורדים לשטחים חקלאיים, ממתינים להיכנס בשיירה משוריינת לבית חנון. איתנו לוחמים מגדוד מילואים שבינתיים לא נכנס. שומעים את סיפורי המלחמה מבפנים ואוכלים את הלב. ממתינים לתור שלהם.
סגן מפקד החטיבה, סגן אלוף במיל׳ דולב, מקבל את פנינו. איתי גם כרמלה מנשה הנפלאה ומעוררת ההשראה ודורון קדוש, הכתב הצבאי המוכשר של גלי צה״ל. דולב הוא חבר הקיבוץ הדתי טירת צבי, ואת הרוב הכמעט מוחלט של תפקידי הקצונה שלו עשה במילואים בחטיבת הנגב. במקצוע שלו הוא בעל חווה טיפולית באמצעות רכיבה עם סוסים. ברגעי ההמתנה אנחנו מוצאים שפה משותפת בשיח על טיפול על ילדים ועל שיקום לאחר פגיעה באמצעות רכיבה על סוסים - כמה רחוק מהתפקיד שלו עכשיו במלחמה.
״באנו לנצח וזה הדבר הכי חשוב, אנחנו מנצחים וגם נפגעים״, הוא אומר. "אנחנו", הוא מוסיף, "היינו חיילי מילואים עד לשבעה באוקטובר, עכשיו אנחנו חיילים בצבא. אין עכשיו הבדל יותר בין חטיבה סדירה לחטיבת מילואים. יכול להיות אולי הבדל בציוד, המשוריינים שלנו קצת מיושנים יותר, אבל לא חסר לנו דבר. יכול להיות הבדל בציוד בין חטיבת מילואים לסדירה, אבל זה לא משנה, הרוח היא זו שתנצח, רמת המקצועיות שלנו בשטח תקבע את המחיר. ככל שנהיה מקצועיים יותר, ניפגע פחות. אבל ברוח אין אומה שלוקחת אותנו, לא בעולם הזה – ולכן ננצח״.
קצין מוכר מיחידת אבטחת האישים המטכ״לית שצץ לפתע בשטח, מאותת לנו כסימן ראשון שהכניסה שלנו העיתונאים תידחה. נגמ״שי האכזריות הוותיקים מתפקדים כאן גם על תקן של get-אכזרית. "המונה שלכם כבר דופק", אומר לנו דרור, נהג האכזרית, אבל מפקד פיקוד הדרום, האלוף ירון פינקלמן, ״גוזל״ לנו את השאטל ונכנס פנימה לבית חנון, להיפגש עם מפקד חטיבת הנגב, אלוף משנה עברי אלבז. הוא נסע לראות מקרוב את הכמות האדירה של פירי המנהרות מתחת לבתים ומטעים ובשטחים החקלאים שנחשפים שם, כאשר הלחימה עוד נמשכת ומחבלים מנסים לפגוע בכוחות כשהם יוצאים מתוך הפרירים שעדיין לא נחשפו.
את הזמן שיש לנו אנחנו מנצלים לטעימות קטנות ומעט מתוקות מהווי מיוחד של חטיבת מילואים, שמורכבת מיוצאי גדוד רותם והסיירת של חטיבת גבעתי. גדוד אחד שלה עדיין נמצא מחוץ לרצועה במשימות הגנה, שגם בהן היו כבר כמה היתקלויות עם מחבלי חמאס שניסו במנהרות הקרובות לגדר לחדור לשטח ישראל, למרות שקדימה יש כבר הרבה כוחות של צה״ל. לוחמי מילואים הצליחו לבלום ולחסל את המחבלים, אבל גם הנתון הזה מסביר עד המה מורכבת הלחימה בעזה, כאשר מתחת לאדמה "המטרו" של חמאס - גם כאשר נפגע מפעולות צה״ל בקרקע ומהאוויר - עדיין מתפקד ופעיל ובו טמון האתגר המרכזי של צה״ל במלחמה על העיר עזה.
בצליה המאולתרת, קבוצה של מילואימניקים. חיילים, חפ״שים בשפת העם, מכל הפסיפס האפשרי של מדינת ישראל - וגם שתי פרמדיקיות שצוותו לחטיבה וגם הן במילואים. אחת מהן, שיר, הייתה לוחמת במג״ב, ובאזרחות פרמדיקית במד״א, גם היא כבר חודש במילואים: ״אנו לעשות את העבודה שלנו, מקווים שלא יהיה לנו הרבה עבודה, אבל כולנו כאן מחכים עבור אותה מטרה", היא מספרת. "בסדר. קשה. מתגעגעים למשפחה, להורים אבל יש לנו כאן מטרה שהיא מעל הכול כרגע. כל חיילי המילואים שכאן, עזבנו משפחות, חלק גם ילדים, ובאנו לעשות את המטרה החשובה הזאת. אין לנו תלונות על התנאים, גם שאנחנו ישנות על החול".
סלע מקיבוץ בית השיטה התחתן כמה ימים בודדים לפני הכניסה הקרקעית, יום לאחר החופה נפרדו – ואשתו הטריה משרתת גם היא עכשיו במילואים ונמצאת סמוך לגבול, בנקודה שבה עושים שחלוף של הפצועים שמגיעים מתוך עזה לבתי החולים. השיח עם אנשי המילואים מרתק. חלקם מתוסכל שזה שהם עדיין לא נכנסו ומביעים ביקורת על כך. זמנם עוד יגיע.
התושבים עזבו, הבתים מולכדו
תדרוך לפני יציאה. שיירה קרבית עם אכזריות וטנקים שנוסעים יחד איתנו. החשש כמובן מירי נ״ט ממחבלים שיוצאים מפירי מנהרות, מבקשים לבצע ירי ולהעלם שוב מתחת לאדמה. הקצין מפקד המשימה אומר לנו, כאשר ברקע הרעש של האכזרית שאינו מרחם על האוזניים: ״נכנסים עכשיו לרצועה. חצי מהאנשים בצוות המשימה זו פעם ראשונה שלהם בעזה ושיהיה בהצלחה״.
מי שמכיר את נגמ״ש האכזרית, מכיר מצוין את הבדיחות על האיטיות המוגזמת של הכלי הכבד הזה. ההגה שלנו בידיים של דרור אהרוני. הוא בן 56 והסיפור שלו מדהים, הוא סיים את שירות המילואים שלו בחטיבה כבר לפני 12 שנה ועכשיו כבר כמעט חודש הוא כאן - והוא ממש לא היחיד. "התנדבתי, חיפשו נהגים לאכזריות, אז אספו את כל זקני השבט מהפלוגה", הוא מסביר. "התנדבנו חמישה ואנחנו פה. יש כאן חטיבה מקסימה שיודעת לעשות את העבודה, אנחנו נכנסים ויוצאים ועושים כל מה שצריך".
יחסית לאכזרית, דרור מצליח לסחוט מדוושת הגז את המקסימום, והכלי הכבד זז הרבה יותר מהר ממה שאני זוכר. זו אינה תנועה מנהלתית. החשש מירי נ״ט הוא אמיתי ויש כל הזמן התראות על כך. אני מזהה מאחוריי את מעבר ארז ואת החומה שנפגעה ונחדרה מול נתיב העשרה. כבר בדרך לבית חנון, בנתיב נסיעה שאינו סלול בשטחים החקלאיים, עקבות המלחמה מורגשים מאוד, אפילו בתוואי הקרקע שהשתנה לצד בתים הרוסים בדרך.
מדוממים מנועים - הכבש האחורי של האכזרית נפתח. דרך דלת היציאה הצרה והנמוכה הולכת ומתגלה התמונה. יוצאים למגנן שנועד להגין מירי נ״ט וצלפים, אבל הפתח שנפתח לרחוב מגלה תמונה שעוד לא ראיתי בעבר. הייתי ברבים ממבצעי צה״ל ברצועת עזה כשכוחות הצבא היו כאן: ענני סתיו ב-2006, חורף חם ועופרת יצוקה ב-2008 וצוק איתן ב-2014, בית חנון עמדה במוקד הפעילות המבצעית, אבל הפעם הזו אינה דומה לשום דבר. את בית חנון שראיתי הפעם אי אפשר לזהות.
את מפקד חטיבת הנגב, אלוף משנה עברי אלבז, אנחנו פוגשים באחד המבנים היחידים באזור שנותר פחות או יותר שלם. כ-40 אלף תושבים מתגוררים כאן בדרך כלל, אבל אפילו אזרח אחד לא נותר כאן. את הזמן שבו התפנו האזרחים דרומה ניצלו בחמאס למלכד חלק ניכר מהבניינים.
אלוף משנה אלבז מכיר היטב את רצועת עזה. כמי שגדל בסיירת גבעתי הוא בוגר כמעט כל המבצעים ברצועה. הוא כבן 39 ובמבצע חורף חם, כשהיה סגן מפקד הפלס״ר, הוא נפצע מפגיעת כדור מאש הכוחות שלנו בידו ובכתפו. למרות זאת, לאחר תהליך החלמה ושיקום הוא חזר לתפקידים פיקודיים ובשנת 2017 מונה למפקד גדוד הסיור של החטיבה, הוא אחד ממפקדי החטיבות המנוסים ביותר בלחימה ברצועת עזה וגם הוא מרגיש שהפעם זה משהו אחר לחלוטין. בתוך הבית, על שולחן במה שהיה מטבח של משפחה עזתית, פרושות המפות שבאמצעותן מנהלים את הלחימה ומסמנים את פירי המנהרות על מנת להשמיד אותם.
"העירו את הדוב משנתו"
אנחנו עולים עוד קומה לתצפית ומתחילים דווקא במבט לאחור, לעבר שטחנו. מכאן רואים את המרחב הצפוני את נתיב העשרה ואת קו החומה שנפגעה, כאשר גם בימים האחרונים ניסו מחבלים להגיע לאזור באמצעות מנהרות התקרבות. את פאתי קיבוץ ארז ואת ארובות תחנת הכוח של אשקלון כמובן שלא ניתן לפספס. לא ניתן להתעלם מהמחשבה כי כל מה שהיו צריכים מתכנני מתקפת הטרור הרצחנית של ה-7 באוקטובר זה לתצפת מבניין דומה ולהכין בסבלנות את תוכנית המתקפה שלהם לשטח ישראל.
"אתם יכולים לראות", אומר אלוף משנה אלבז, "את השימוש הציני שנעשה כאן על הגב של האזרחים. על פניו זו עיירה שרבים עובדים בה בחקלאות ומול העיניים שלכם אתם רואים את עצי הרימונים, עצי זית, מטעים וגידולי שדה שהיו ואינם. אתם עברתם את שרידיהם בדרך לכאן".
בשיחה בנינו אנחנו נזכרים יחד באחת המנהרות הראשונות שנחשפו באזור הזה, בחממת עגבניות, איפה שהוא בין 2006 ל-2007. "מנהרת חממת העגבניות" קראנו לה. אז אני מזכיר לו שהשימוש בטרור בחסות חקלאות אינו חדש, אלא רק שהיקף מנהרות הטרור שנחשף כאן הוא בלתי נתפס.
מה השתנה הפעם, אנחנו שואלים אותו, כאשר למשעה ברור שבית חנון כבר לא תהיה אותה עיירה לעולם: ״העירו את הדב משנתו" עונה אלבז. "הסברנו מספר פעמים לאזרחים, לפני שנכנסנו, שמומלץ מאוד לא להיות כאן כי זה מרחב לחימה ושהנזק שיהיה כאן במהלך הלחימה הוא בהתאם לזה". הוא גם הסביר, למעשה, את תכלית הפעולה של החטיבה לאחר הכיבוש של בית חנון: ״הכוונה הייתה לבוא להיכנס ולאתר את כל פירי המנהרות על מנת להשמיד אותם".
המח״ט והמפקדים האחרים מתארים תמונת מצב בלתי נתפסת בהבנה של מה שמתרחש מתחת לאדמה, הרחובות שנעלמו והמרצפות בבתים שנהרסו. מדובר לא רק במנהרות הגנה מכיוון שמבית חנון המשיך חמאס לחפור את המנהרות גם לכיוון ישראל. אלבז עצמו מעריך שבכ-80% מהבתים והמבנים של בית חנון יש תשתית שקשורה לטרור, ושבזמן ההמתנה לכוחות צה״ל הם מולכדו בחומרי חבלה. כל בית מופלל שבו פיר מנהרה או מולכד בחומרי חבלה ייהרס. "לא נסכן את הכוחות כאשר אין צורך", אומרים לנו המפקדים.
ואני חושב על זה, הייתי כאן במבצעים בהם שהינו את עם המשפחה הפלסטינית באותו בית. הם הבינו אז את ההפרדה שאנחנו עושים בין תשתיות אזרחיות לתשתיות טרור, אבל עכשיו הכול מעורבב. שימוש ציני של חמאס בהיקפים כאלה שמעולם לא ראיתי.
פירים למטרות שונות
יוצאים לרחוב. קולות של מלחמה. ירי טנקים, צרורות של מקלעים וארטילריה, באזור הסמוך לנו מדובר כנראה באש כוחותינו לעבר נקודות או זיהוי חשוד. רק בבוקר הייתה כאן היתקלות. מחבלים יצאו מפירים של מנהרות, הספיקו לירות נ״ט ולא גרמו לנפגעים והספיקו גם לברוח חזרה. במקרים אחרים דומים הספיקו בחטיבה לסגור ביעילות, באמצעות הפעלת כלי טיס או ירי טנק, ולפגוע במחבלים. זה פחות או יותר מה שקורה כאן בימים האחרונים, לאחר יממת הקרב הראשונה של הלחימה. המח״ט אלבז מעריך כי המפקדים הבכירים יותר ברחו לאחור לכיוון עזה, והשאירו בשטח מפקדים זוטרים וחוליות שתפקידן להמשיך ולנסות לפגוע בכוחות צה״ל או לחדור לשטח ישראל.
המפקדים בשטח סבורים כי היקף הכוחות שנכנסו, האגרסיביות של הפעולה ושיתופי הפעולה הם שאפשרו את ההשתלטות המהירה על בית חנון. "בלילה הראשון של הלחימה המשותפת כולם דיברו עם כולם זה היה מסך אש מתגלגל ומאובטח ושיתוף פעולה יוצא דופן של כולם".
אלבז מבקש מאוד לדבר על חיל האוויר מתוך הערכה לפעילות שלהם יחד איתו בחטיבה ובגזרות אחרות: "אני יודע שהיה ניסיון, לעשות איזה שהוא סוג של קליק אחד אחורה ולנסות להפריד את חיל האוויר וחיל היבשה. תקשיב, זה פשוט פגיעה באינטליגנציה של העם בישראל". והוא צודק. אנשים בהמשך הדרך עוד יבינו את התרומה העצומה של חיל האוויר למערכה הזו.
בדרך לפיר מנהרה מתוך בית, אני שואל את אלבז מה למעשה עשינו במבצע "שומר החומות" ב-2021, כשטענו שפגענו פגיעה אנושה במנהרות המטרו, אל מול התמונה שנחשפת עכשיו. המח״ט עונה בדרך עקיפה: "יש דברים שרק מהלך קרקעי יכול לעשות. אפשר לעשות הרבה דברים וחיל האוויר עשה עבודה מעולה, אבל בסוף צריך רגליים בקרקע, מגפיים של לוחמים שידרכו על הדברים האלה, ושחיל ההנדסה ישמיד. אז נוכל באמת לחתום על האזור שהוא נקי ממנהרות וזו המשימה שלנו עכשיו".
ממשיכים בהליכה מאובטחת במה שהיה פעם כנראה רחוב ומתכופפים מתוך לתקרה שקרסה כאן לעוד פיר מבצעי שהתגלה, כנראה של פעיל טרור בכיר. הפיר מסודר מאוד ומבוטן עם סולם, והקצינים שבוחנים אותו כעת בחינה ראשונית מעריכים כי הוא הזה מתחבר לעורקים יותר מרכזיים אל תוך רצועת עזה ולעיר עצמה. זאת כחלק מרשת המטרו שמובילה למקומות שונים, במסלולים אורכיים ורוחביים.
בכל תא שטח יש סוגים שונים של פירים. חלקם נועדו ללחימה בתא שטח מסוים וחלק אחר נועד לתנועה חשאית בעיר עצמה. הפיר שנחשף בבית נחשב רציני יותר ולכן כוחות מיוחדים של ההנדסה שחוקרים אותו כעת, בניסיון לגלות דרכו תוואי תת קרקעי רציני ולהשמיד אותו. סיפור המנהרות הוא סיפור מרוכב מאוד גם ללחימה הנוכחית, עם כוחות הצבא שמאבטחים אותנו מכך מכל מקום אפשרי בהליכה בבית חנון, אנחנו מרגישים בטוחים מאוד, במיוחד כשיש גזרות לחימה בוערות יותר.
בבית לאהייה, העיריה הסמוכה שבה המצב מבחינת כוחותינו דומה, התרחשה רק אתמול בלילה תקרית קשה עם נפגעים. סיפור המנהרות הוא מרכיב סיבוך נוסף בלחימה הקרקעית. היום מתברר כי לא נותר הרבה, אם בכלל, מתקיפת המטרו בשומר החומות. ככל שיהדקו חטיבות צה״ל את הלחץ סביב העיר עזה, האתגר הזה רק ילך ויתגבר.
למח"ט אלבז חשוב במיוחד שנדבר על אנשי המילואים שנלחמים עכשיו בעזה: "זה ויתור כפול", הוא אומר. "זה לא חייל סדיר שזה הזמן שלו עכשיו להיות מתחת לאלונקה. זה חברה שעזבו הכול: משפחות, עסקים, ילדים, התייצבו בשבעה באוקטובר ותוך 24 שעות היו מוכנים למשימות. זה לא עניין של מורל בלהט הקרב, זה מתוך רגש להחזיר את הכבוד הלאומי שנפגע וזה משהו הרבה יותר גדול מאיתנו. ניצלנו את השבועות האחרונים לאימונים. היתרון שלהם מול הסדירים זה הניסיון והבגרות. יותר מזה, זו חברות אמיצה שנבנתה בעקבות הסדיר ועכשיו הם שוב מתחברים עכשיו, יש כאן מכל צבעי הקשת של החברה הישראלית. התחברנו שוב בנסיבות מצערות מאוד, אבל התחברות חזרה מטורפת", מסכם אלבז, כשהוא ככל הראה מתכוון למשבר העמוק שהתרחש בחברה הישראלית ערב המלחמה.
אתגר המנהרות הפתיע
ביציאה חזרה מבית חנון, בדרך הביתה, אני עוצר בדרך לסדר את המחשבות, שמח מאוד על ההזדמנות לראות את הדברים בעיניים. קל יותר לתווך אותם כעת. לצד המחירים הכבדים שנמשיך לשלם במלחמה הזו, נראה שנכון שבשלב הזה צה״ל עובד על פי התוכניות וממשיך בהתקדמות בעזה. ההתרשמות היא שהצבא עובד באופן סדור, ללוחמים בשטח ברורות המשימות הטקטיות והמוטיבציה ורוח הקרב כפי שנפגשתי איתם בשטח במקומות רבים בשבוע האחרון גבוהים בצורה יוצאת דופן שקשה אפילו לתאר במילים.
מהעבודה המשותפת של כוחות התמרון עם חיל האוויר והמודיעין ניתן להתרשם עד עכשיו שמתקדמים יפה בסגירת מעגלים עם מחבלים. אבל אחרי כל זה, האתגרים הגדולים עוד לפנינו, כשהכוחות יתקרבו לעומק העיר עזה. אם יש דברים שמטרידים עד השלב הזה ויכולים להעיב על ההישג הנדרש, היא הפער הבלתי נתפס בין מה שהעריכה צמרת צה״ל הבכירה ביותר לגבי מנהרות המטרו והרצון והיכולת של חמאס להשתמש בהן לאחר מבצע שומר החומות. אי אפשר שלא לשאול, לאור תמונת המצב הזו, האם צה״ל נערך כראוי לאתגר. הדבר השני הוא סוגיית הנ״ט, כאשר עד עכשיו לצערנו היו לחמאס הצלחות בפגיעה בלא מעט כלים משוריינים במהלך הלחימה.
בסך הכל הייתה זו טעימה קטנה מהשטח עם לא מעט נקודות חיוביות ששמחתי לראות וללמוד, אבל רחוק מאוד ממה שהספקתי ללמוד ולשמוע מכמה גנרלים באולפני שישי. הם הפגינו יותר מדי זחיחות ויצאו באמירות ללא כיסוי על אלפי פעילי חמאס שהרגנו רק במהלך התמרון הקרקעי. יש גם אזהרה מלקחי מבצעי העבר על מטרות שהושגו בדיבורים ובהצהרות ולא על בסיסי הוכחות והישגים בשטח. התמרון הנוכחי יכול להבטיח תוצאות אחרות, אבל עוד רבה הדרך ויש בה סיכונים רבים.