אין לי כבר לילות. מניחה שאני לא היחידה.
בשמונה בערב אני משכיבה את גפן במיטה, אחרי מקלחת וסיפור. בשמונה ושתי דקות נותנת לה בקבוק תה ומוצץ, ובשמונה ושלוש דקות מנשקת אותה ואומרת לה כמה אני אוהבת. “גם אני אוהבת אותך בעולם, בשמיים, בעננים", היא משיבה, והדיבור הילדותי שלה, כשהמוצץ בפיה, כובש אותי, גם אם אני מותשת מהערב הארוך שעברנו. בשמונה וארבע דקות עוד נשיקה, האורות כבים ולילה טוב.
בין שמונה וארבע דקות לתשע אני שוטפת את הבית, מסדרת את מה שהתבלגן ונכנסת להתקלח, מקלחות קצרות מאוד. מדי פעם מחלישה את זרם את המים כדי לשמוע שאין אזעקה, מתנגבת ויוצאת.
מתשע וקצת ועד עשר אני כבר מוכנה. זו השעה שלהם, בטח תכף שוב תהיה אזעקה, אדליק אור קטן בחדר שלה, ארים אותה והיא מזיעה מאוד (גם אם יש מזגן בחדר, היא מזיעה כשהיא ישנה), והיא תבכה מעט ותירדם על כתפי. 20 שניות אחר כך אסגור את דלת הממ"ד ואשכיב אותה על המזרן הקטן שהכנתי שם.
היא לא תשמע כלום ולא תרגיש. אני אחכה לבום, אקווה לבום, אתחנן לבום - איזו מציאות זו, לקוות לבום. אחר כך אשלח הודעה לאמי ולאחותי שאני בסדר, אחכה עשר דקות וארים אותה בחזרה לחדרה. ככה אנדוד בין הערוצים: 12 13 ו־14, לפעמים גם CNN ואל־ג'זירה, לראות עד לאן השקרים יכולים להגיע.
קרה משהו למדינה הזו. איש שב"כ לשעבר שהתראיין באחד מהפאנלים אמר שהוא מרגיש שעבר דירה, שזו לא מדינת ישראל של השנים האחרונות. כמובן שנימתו הייתה חיובית והפיחה בי תקווה, אבל עוד לפני שזו באה והתמקמה, הודיעו על עוד ארבעה הרוגים מכוחותינו ושקט מצמרר השתרר באולפן.
מגישי החדשות ואנשי התקשורת הישראלים מתגלים בפטריוטיזם נחוש, ישר, לא מתנצל. דני קושמרו, ניר דבורי, אלון בן דוד, נסלי ברדה, ירון אברהם, מגי טביבי, אבי בניהו ועוד עשרות שמגיעה להם כל מחמאה פה, עושים לילות כימים ומשדרים לנו צה"ל חזק, מדינה מאוחדת, אבלה ופצועה ועם זאת, לביאה לוחמת וחזקה. זה מחזק, מאוד. אבל מתישהו הם שבים לביתם, והשידורים החוזרים מתחילים, מלבד התרעת "צבע אדום" בפינת המסך. הוא תמיד בחי, ואנחנו, שוב, נשארים לבד עם הלילה.
בחצות אני נרדמת, ומאז גירושיי החלומות אף פעם לא טובים, אבל מאז 7.10 אני מתגעגעת לחלומות שבהם אני מתווכחת עם הגרוש שלי על השאלה מי לוקח את הילדה ומתי. עכשיו יש לי חלומות על חטיפות, תינוקות בשבי. לא מזמן חלמתי שאני יושבת בתוך כוך אפל כזה, מחוברת לכל מיני צינורות אינפוזיה ומתחננת בפני שוביי, רעולי הפנים, ללכת לבדוק מה שלום גפן. הם מאשרים לי ואני יוצאת אליה, והנה היא שם, לא בדמותה, אלא בדמות עציץ קטן שמבקש שישקו אותו.
הוא צמא למים, אבל אין לי מים לתת לה, אז אני חוזרת אליהם, מבקשת קצת מים בשביל הילדה, והם מתעצבנים על זה שביקשתי ומושיבים אותי שוב, לא נותנים לי לחזור אליה ולהגיד לה שאין לי מים. קמתי בוכה, בהיסטריה, בקוצר נשימה, שטפתי פנים וניגשתי מיד אל החדר שלה, היא הייתה בטוב ועוד נשאר לה הרבה תה בבקבוק.
ב־2:00 אני מתעוררת, בודקת חדשות באתרי האינטרנט. בשעות האלו מגיעות בדרך כלל החדשות מארצות הברית, כך שהן מרגיעות, וחוזרת לישון עד 2:30, ואז שוב מתעוררת ושוב נרדמת, והנה כבר 6:00 ובעוד שעה היא תתעורר, אלביש אותה יפה, בדרך נקנה בורקס וטרופית ונלך לגן.
בשישי האחרון כבר לא יכולתי לשבת איתה בבית יותר. כמה אפשר לעשות יצירות, להקריא סיפורים ולהרכיב פאזלים? אפילו מהמסך כבר נמאס לה. על החיים ועל מה שאחריהם, בדקתי באינטרנט אם הסינמה סיטי פתוח, הוקרנו שם כמה סרטי ילדים. שאלתי, “גפן, רוצה ללכת לסרט?".
אחרי חודש שבו כמעט לא יצאנו לאף מקום מלבד לגן ופעם או פעמיים לקניות, עיניה אורו: “כן כן, אני אלבש שמלה!", אמרה ורצה לחדר שלה. נצבט לי הלב.
התלבשתי גם אני. השעה הייתה 16:00, שעה אחרי נאומו המתחמק של חסן נסראללה (ידעתם שברוסית נסראללה זה “עשתה קקי"? מידע לא חשוב, אבל שיהיה לכם בראש בכל פעם שאתם רואים אותו). היה אמיץ למדי לנסוע ממזרח ראשון לסינמה סיטי במערב ראשון, אבל היא הבטיחה לי שאם יש אזעקה אנחנו יוצאות מהרכב ושוכבות על הרצפה (“אבל זה לא מפחיד, אמא, נכון?", שאלה. “נכון", עניתי רועדת).
נסעתי במהירות, אפילו צפרתי לכמה שלקחו את הזמן כאילו הם בטיול ביער השחור. בחיל וברעדה, לאחר עשר דקות בדיוק, הגענו לשם. מה אכתוב לכם? היינו היחידות בסינמה סיטי. הייתי כותבת שזה מביך, אבל לא היה ממי להיות מובכות, היינו אנחנו והעובדים. עצוב, מקום שבימי שישי בשעות האלו שוקק ילדים והורים, דוכנים, יצירות, נראה כמו קניון נטוש ועצוב, כמו החיים של כולנו כרגע. הלכנו לקופאית. “אפשר זוג כרטיסים ל'מפרץ ההרפתקאות'?", שאלתי. “כן בטח", היא שמחה שהפגתי לה קצת את השיממון. “תגידי, אנחנו לבד?", התעניינתי.
“לא, יש איתכם עוד זוג, אבל שדרגנו את ארבעתכם לאולם ה־VIP", היא אמרה. התלהבתי, קנינו פופקורן גדול, קולה זירו בשבילי ומיץ ענבים בשבילה ונכנסנו לאולם. כבר חודש שהיא, בת שנתיים ועשרה חודשים, בין אזעקות, ממ"דים, שעות בבית, ובבידוד כמעט מוחלט מהעולם שבחוץ, חוץ מהגן, אין כלום ושום דבר. רק שתשמח, שתהיה לה שעה של הנאה. באולם יושבת אישה בלונדינית וילדה בלונדינית עוד יותר.
כשנכנסנו האישה אמרה: “יש, יש, ידעתי!". ממש צעקה את זה. חייכתי אליה, לא הבנתי, היא נרגעה והסבירה: “פחדתי שנהיה לבד, רוצות לשבת לידנו?".
"בטח", קפצתי על המציאה, גם אני פחדתי שנהיה לבד. לחלוק את הסיכון בנסיעה והיציאה מהבית עם עוד אמא לילדה קטנה הרבה יותר נוח. הן לא קנו פופקורן אלא שוקולדים, אז נתנו משלנו והן נתנו משלהן.
בסצינה הראשונה ב"מפרץ ההרפתקאות", סרט ילדים חמוד, באים שני פושעים לאיזה מגרש גרוטאות, נועלים את בעלי המגרש, גבר, אישה והדג המדבר שלהם, בתוך המשרד, ושורפים את הכל. האישה מיד מתקשרת לכוח החילוץ שיבוא לחלץ אותם והם מגיעים מיד.
בום, אני רואה שחור, פאקינג סרט ילדים, והנה האסוציאציות שבאות אל הראש, אני מסתכלת על האישה, תוהה אם גם היא הבינה, היא הסתכלה עליי לפני ועיני שתינו מדברות. הילדות שמחות, גפן ממלמלת: “אש זה מאוד מסוכן, רק אמא נוגעת באש, נכון, אמא?". אני מחייכת: “נכון, גפן, כל הכבוד".
לא החזקנו מעמד עד סוף הסרט, היא קטנה מדי בשביל לשבת שעה וחצי. אנחנו נפרדות מהאמא והבת, אני קונה לה ביצת הפתעה ואנחנו נכנסות לרכב. שוב נסיעה מהירה, והפעם הבטן מתהפכת לי, איזו חסרת אחריות אני. אנחנו מגיעות הביתה, מנש הכלב מקבל את פנינו בליקוקים, היא מספרת לו שהיינו בסרט והיה לה כיף.
בערוץ 12 מראיינים את עמית, בן דודה של אביגיל בת ה־3, שהוריה נרצחו בשבת השחורה והיא נחטפה לעזה. “היא בת 3", הוא אומר, “מי מלטף לה את הראש כשהיא בוכה? מי מצחצח לה שיניים? מי נותן לה לאכול?".
אני מכבה את הטלוויזיה, נכנסת אל חדר הרחצה, מביטה בראי ומקבלת את הדין, עד שכולם לא ישובו, חיילינו ואזרחינו החטופים והחיילים שבחזית, אף אחד לא יישן. אם להם אין לילה, גם לנו לא יהיה.