בכתבי האקדמיה ללשון העברית מצאתי כך: התפכחות – חזרת צלילות הדעת לאחר שיכרון או אשליה וכד'. התפקחות – התחדשות חוש הראייה. התפתחות כישרון לנהוג בתבונה כדי שלא להיכשל מתוך תמימות (ואני אוסיף: או עיוורון).
ביידן משנה כיוון: "הפסקת אש בין ישראל וחמאס אינה אפשרית"
בצבא מעריכים: חמאס במצוקה, הפיקוד מנותק מהשטח
כותבי טורי דעה רבים המזהים עצמם עם מחנה השמאל מצהירים על עצמם כי "התפכחו". הם מביעים אכזבה עמוקה מ"השמאל הבינלאומי". מהעובדה כי כל אותם "ליברלים" ו"מגיני זכויות אדם", אחיהם לנשק במאבק נגד "הכיבוש" - לא התייצבו כאיש אחד לגנות את הטבח בשמחת תורה.
"עמודי 'הארץ' מלאים במאמרים על צביעות השמאל העולמי, שחלקים גדולים ממנו חושפים ריקבון מוסרי כעור במיוחד ביחס לזוועות שאירעו כאן בישראל, כשבעודם נזעקים להגן על תושבי עזה הם מדלגים בקלילות מעל האכזריות הבלתי נתפסת של חמאס ושותפיו.
ואולם ההתקפות הללו על השמאל הבינלאומי הן צעד אחד, קל ונגיש יותר, לפני ההכרה הכואבת והקשה שבין אינספור הקונספציות שהתרסקו כאן. גם לנו בשמאל קרסה קונספציה בשבת הארורה ההיא". כך כותבת רוית הכט ב"הארץ" (27 באוקטובר).
אחר כך הסבירה הכט איזו תפיסה שמאלנית שהחזיקה בה עד הטבח – התרסקה: "בכל מבצע או סבב בשנים האחרונות פיללתי לסיום מהיר ככל האפשר, תוך בוז וגועל לצרחות ה'לכתוש אותם' ו'להכניס להם' (...) יש עצב גדול במלחמה. וסבל. ופחד. אבל ב־7.10.23 הגיאוגרפיה השתנתה בחדות.
תמיד צריך לנסות להגיע להסדר מדיני, עם כל גורם מתון שיביע רצון ויכולת (...) אבל במלחמה הזאת נגד טבעת החנק שאיראן הניחה סביב צווארנו ישראל חייבת להוביל ולנצח. זאת מלחמה על עצם קיומנו". כלומר: לא הקונספציה המדינית האסונית של השמאל התנפצה, אלא רק הצורך, ולו זאת הפעם, לנצח את חמאס. כאילו לא יקום חמאס חדש ביו"ש אם דרכה המדינית של הכט תתגשם שם.
ידידי הסופר דויד גרוסמן, כשהוא מבכה את טבוחי העוטף ומגנה את האשמים בקרבנו (רמז: בעיקר נתניהו), מדגיש כי הוא בעיקר חרד ממה שההתפכחות הגורפת במחנה השמאל עלולה לחולל בישראל.
"אם אוכל לנחש, ישראל שאחרי המלחמה תהיה הרבה יותר ימנית, מיליטנטית וגם גזענית", כתב גרוסמן והוסיף: "המלחמה שנכפתה עליה חוקקת בתודעתה את הסטריאוטיפים והדעות הקדומות הקיצוניות והשונאות ביותר שמכתיבות - ועוד יכתיבו ויעמיקו - את תווי הזהות הישראלית (...) האם בשבת, 7.10.23, אבד לתמיד, או הוקפא למשך שנים, הסיכוי לדיאלוג אמיתי, להשלמה כלשהי, עם קיומו של העם האחר? (...)
בינתיים אפשר רק לשער את עוצמת החרדות והשנאה שיזנקו כעת אל פני השטח של המציאות. אני מקווה, מתפלל, שיהיו פלסטינים בגדה המערבית שעל אף שנאתם לישראל הכובשת, יְבדלו את עצמם - אם במעשה אם בגינוי - ממה שעוללו בני עמם".
רוב השמאל כבר התייאש אפילו מהליברליות המערבית המזויפת, אך גרוסמן עוד מקווה לליברליות ערבית מקרב ערביי יו"ש. רובם אגב, תומכי חמאס, מקצתם מצדדים במחבלי הרש"פ. זה המנעד.
ארגוני זכויות האדם שלנו לא הצליחו להבין לאן נעלמו ומדוע נאלמו כל ארגוני הנשים של האו"ם וגופים בינלאומיים אחרים. הצבועים שלא מחמיצים אפילו צל צלו של ביטוי שוביניסטי, אבל החמיצו את ההתעללות בילדות ובתינוקות, את אונס הנשים לעיני ילדיהן לפני שנרצחו אם על בנים. את החטיפות הברוטאליות שהרוצחים תיעדו בצהלה ומיד העלו לרשת.
בתוך גל הגינויים נגד ישראל ששטף את השמאל העולמי לא נפקד מקומם של ארגוני הנשים הבינלאומיים, והמומחיות שלנו, בתחומי המגדר והמשפט הבינלאומי, לא הבינו מדוע בגדו בהן עמיתיהן מהקהילה הבינלאומית. אלו שלא החמיצו אף אונס של דרפוריות בסודן, מוסלמיות בבוסניה או יזידיות בעיראק – הצליחו להסב מבט כשהתעללו ביהודיות ישראליות.
חוקרות המגדר שלנו נבגדו. הן ניסחו מכתב מחאה לארגון הנשים של האו"ם ולארגוני "זכויות אדם" בעולם ותבעו הכרה, גינוי ופעולה למען החטופים. 140 ארגונים חתמו על המכתב, רובם ככולם ישראליים או יהודיים. לא כולם כמובן. יש יהודים מעוותי נפש שגם עכשיו תומכים ברוצחים הערבים. אפילו כשנחשפו ממדי הטבח וזוועות האונס וההתעללות, כמעט רק ישראלים ויהודים היו לטובתנו. הרי כך כתב גדול משוררנו, אורי צבי גרינברג, לפני מאה שנה: לעת שחיטה - הבית היהודי הוא הבית היחיד בעולם.
לארגוני זכויות האדם אצלנו מותר להיות מאוכזבים ולחוש נבגדים. אבל אסור להם להיות מופתעים. את "בגידת האינטלקטואלים" כתב ז'יליין בנדה עוד לפני מלחמת העולם השנייה. רק אוצר המונחים של האינטלקטואלים והליברלים השתנה. הצביעות בעינה עומדת, צביעות ליברלית מערבית הרקובה מיסודה. כמו ההגדרה הבריטית המנומסת לאנטישמיות ("לשנוא יהודים יותר ממה שממש צריך"), כך יכלו הליברלים הבריטים לנעול את שערי הארץ בפני פליטי ההשמדה מאירופה.
ולפיכך, אסור לאנשי השמאל שלנו להסתפק בהפתעה ובהבעת אכזבה מבגידת הליברלים במערב. הם חייבים לבדוק גם את התרומה שהייתה לדרכם הפוליטית בגיבוש הביטחון של הרוצחים הערבים כי ניתן לנצח את ישראל. אויבינו רואים כי רבים בקרבנו כבר אינם משוכנעים בצדקת דרכנו ומערערים את יסודותיה של מדינת היהודים בדרישתם להקים מדינת אויב בלב המולדת שלנו. עם בריא בנפשו לא מוותר על מולדת, ולכן האויב הערבי בטוח שאנחנו חולים וחלשים.
את ביטויי האכזבה מהשמאל הבינלאומי בקרב כמה כותבי טורי דעה אצלנו אפשר לסכם במשפט "אני איתם גמרתי". יפי הנפש שלנו לא הבינו מניין הכיעור והשתיקה, ההתעלמות והתמיכה בארגוני הרצח הערביים שמביעים שותפיהם לדרך בקהילה העלק־ליברלית בעולם המערבי. אך רק מקצתם מבינים כי לא רק ששותפיהם בגדו, אלא דרכם שלהם עצמם, תפיסת עולמם קרסה.
זו שסייעה לאויב בכל השנים שבהן הם נלחמו על "זכויותיהם" של עהאד תמימי או מוסטפא דיראני. לאורך כל השנים שבהן הם קבעו כי ישראל מבצעת "פשעי מלחמה", שהאשימו את ישראל ב"מצור" על עזה וב"אפרטהייד" ביו"ש (מחסומי דרכים כדי לסכל פיגועים).
אני מתכוון לכל מי שראו במחבלי הרש"פ, ואפילו בחמאס, פרטנרים; לאלה שתבעו, ועדיין תובעים, להקים מדינה פלסטינית בלב המולדת שלנו. כל אלו שבמשך שנים אומנם "גינו כל מעשה אלימות", אבל "הבינו" את זכותם של הערבים להילחם בישראל כדי "להגשים את זכויותיהם הלאומיות" - ושכחו כי בעיני הרוצחים הערבים גם השמדתנו כלולה ברשימת "זכויותיהם".
הם אולי התפכחו ומבינים עתה כי השמאל העולמי אינו תומך בזכויות האדם היהודי. אבל לא התפקחו לראות ולהבין כי דרכם המדינית והפוליטית עלולה להביא את עזה לטול כרם ואת רבבות רוצחי הרש"פ – אל כפר סבא ונתניה.
במחנה השמאל יש עדיין כמובן גם תופעות מעוותות לחלוטין, חסרות תקנה. מנהל תיכון עירוני ד' בת"א, אורי לס, זימן לבירור שלושה מתלמידיו שבאו לבית הספר עטופים בדגל הלאום ("התעטפות בדגל יכולה להיחשב בעיני חלק מהאנשים מסר לאומני ופוגעני").
פרופ' רפי ולדן התנגד בגל"צ לפעול בתוך בתי החולים בעזה כי "זה לא אתי ולא מוסרי", גם כשהוא יודע שבתי החולים שלהם הם בסיסי טרור ומפקדות חמאס, ואולי מקצת החטופים כלואים במרתפיהם.
לא אל חסרי התקנה הללו אני מכוון, אלא אל אלה שהתפכחו מאהבתם לשמאל "הליברלי" הבינלאומי וזקוקים רק לעוד הצצה אחת במראה, לבחינה עצמית, כדי גם להתפקח.