חמישה שבועות חלפו מאז החלה המלחמה הקשה ביותר שידענו מאז מלחמת העצמאות, וישראל נאלצת להילחם בה ללא הנהגה וללא ממשלה מתפקדת כראוי. חמישה שבועות שבהם ראש הממשלה לא מצא רגע לבקר מאות פצועים שמאושפזים בבתי החולים, להופיע ולו באחת מיותר מאלף לוויות של נרצחים שכבר התקיימו, שלא לדבר על מפגש עם האודים המוצלים של הקהילות שנחרבו.
הוא פשוט נעלם. הוא וכל שרי האפסים שלו. כל אותם שרים שהיו זריזים להגיב בתוך שניות לכל ציוץ והתבטאות ברדיו, לקו עכשיו בשיתוק. הם לא שם עכשיו, לצדה של האומה הישראלית, ברגע החורבן הקשה ביותר שלה.
מדי יומיים הוא מבליח, עוטה איפור כבד, על רקע חיילים שהמחסניות שלהם נפרקו ושעברו סלקציה, שחלילה לא יהיה ביניהם איזה מילואימניק שיקלקל את ההפקה. אבל נתניהו וממשלתו נפקדים מהאירוע לא רק בנראות - גם בתפקוד. שני הדברים היחידים שממשלת החורבן שלו לא הספיקה לפרק כליל בעשרת חודשי הכהונה ההרסנית שלה – החברה האזרחית ומערכת הביטחון – הם שני האיברים היחידים של ישראל שהתעשתו מהמכה וממשיכים לתפקד.
חלפו ימים עד שצה"ל הצליח להרים את עצמו מהכישלון החמור בתולדותיו, אבל מרגע שמכונת המלחמה שלו התחילה לעבוד – היא פועלת ביעילות ובקטלניות שלא הייתה כמותה. בצבא לקחו בתבונה את הזמן לפני שיצאו לתמרון, הכינו את הכוחות ונכנסו לעזה רק אחרי שהשלימו מוכנות.
שלוש אוגדות של צה"ל החלו לגרוס את צפון הרצועה, לאט ובשיטתיות. זריקות הרעל שניסו אנשי מפלגות הקואליציה להחדיר לצבא לא הותירו משקעים, והפעולה מתנהלת בשילוב זרועות מרשים והדוק בין היבשה, האוויר, הים והמודיעין.
פירוק בלי הרכבה
הפעולה ביומיים האחרונים ובימים שלפנינו היא כבר במרחב האחזקה של חמאס, שם יש עוד גדודים טריים שלא נלחמו עדיין. במרכז עזה יש עוד מבנים גבוהים שנותרו, מה שמחייב את הכוחות שלנו לרדת מהכלים ולפעול בשטח הבנוי. התקדמות הלחימה דורשת מישראל לקבל בסוף השבוע הזה כמה החלטות משמעותיות. הראשונה שבהן: הפעולה מול בתי החולים.
ההפצצות הכבדות הרחיקו רבים מהאזרחים שמצאו מחסה בקרבת בתי החולים, ועדיין נותרו שם אלפים רבים של פליטים, נוסף על המאושפזים. חמאס לא יאפשר למאושפזים ולפליטים לצאת, וינסה למשוך את ישראל למלכודת לגיטימציה. ההחלטה אם לוותר על השמדת המפקדות שנמצאות תחת בתי החולים, או שמא לפעול נגדן ולהסתכן באובדן הלגיטימציה הבינלאומית – תשפיע על המשך המערכה.
שלא כמו דעת הקהל, רוב ממשלות המערב וגם משטרי ערב הקרובים אלינו מבינים היטב שבתי החולים הם גם מחסות למפקדות צבאיות. אבל לכולם יהיה קשה ציבורית להתעלם מתמונות של ילודים ופגים שייפגעו. עבורנו, עם כל הצער על פגיעה בחסרי ישע, תמונת הדגל הישראלי על בית החולים שיפא תהיה לבנה חשובה בחומת הניצחון.
כך או כך, ברור לצה"ל שגם אחרי סיום התמרון הכבד בעזה, יידרשו עוד חודשים של פשיטות קרקעיות ותקיפות מהאוויר עד שניתן יהיה להכריז על פירוק חמאס. בצבא מקפידים להשתמש במונח "פירוק חמאס", ולא "מחיקת חמאס" או "השמדתו", כיעד צבאי שניתן למדוד אותו. גם הרמטכ"ל בפגישתו השבוע עם ראש ה־CIA דיבר על Dismantle ולא על Destroy.
חוזרים לחיות על החרב
עד שנגיע אל היעד של פירוק חמאס מיכולותיו הצבאיות והשלטוניות יחלפו עוד חודשים רבים, אולי שנה, ובמהלכם נהיה תחת איום מתמיד של פתיחת חזית מצפון. לכן גם בימים האלה, בכל רגע נתון, שומר חיל האוויר מחצית מכוחו על הקרקע, חמוש ומוכן לפתיחת מערכה בצפון.
עד כה ישראל מצליחה לגדר את החיכוך עם חיזבאללה לאזור קו העימות, כאשר חיזבאללה משלם מחיר כבד פי כמה מאיתנו על החיכוך הזה. לא בטוח שניתן יהיה לשמר את העימות מגודר ככל שתתקדם המערכה מול חמאס. אבל גם אם כן, לפחות בצה"ל ברור שאחרי עזה נידרש לטפל גם בהסרת האיום מלבנון: אם במלחמה כוללת, אם עימות מוגבל ואם בהסדר בינלאומי.
לכן חשוב שנבין שאנחנו בפתחו של פרק אחר בחיינו הלאומיים והאישיים, שונה מכל מה שרובנו, בני הדור של אחרי הקמת המדינה, חווינו. בטווח הקרוב: שיקום החורבן של 7 באוקטובר ידרוש הרבה יותר משיקום פיזי. אנחנו אומה בטראומה, ועוד בטרם נגיע אל הפוסט־טראומה, נצטרך להתחיל לטפל בנפגעים - גם הלא־נראים לעין.
ביליתי השבוע, שלא מרצוני, במסדרונות בית החולים שיבא תל השומר, שם צוות מדהים, שכולל מתנדבים רבים שחזרו מפנסיה, מצליח להמשיך להעניק טיפול מסור לאזרחים, תוך טיפול בזרם הבלתי פוסק של חיילים פצועים שמגיעים משדה הקרב. פגשתי בחורים צעירים שיתגברו בקרוב על הפציעות בגוף אבל נפשם שבורה.
יהיה פה דור צעיר של לוחמים שיישא טראומה והשלכותיה, שלא לדבר על האזרחים ששרדו את הטבח. יש פצע אחד שהמלחמה הזאת כבר הצליחה לאחות: השסע והפילוג שהממשלה הזאת יצאה מגדרה לקרוע בנו התאחו בתוך הנגמ"שים בעזה. הייתי איתם בעזה, עם הלוחמים מרמת השרון ומאיתמר, מבית השיטה ומדימונה, שהתאחדו עכשיו לאגרוף אחד בתוך הנגמ"ש.
הם כבר לעולם לא יקראו איש לרעהו "בוגד". ואנחנו, כולנו, צריכים להפנים שכבר לא נחזור להיות אותה אומה מערבית־נהנתנית שרצינו להיות. אנחנו נידרש להיות עם שחי על חרבו, שמחזיק צבא גדול יותר שישמור על גבולותינו, עם שמשקיע במשרתים ולא במשתמטים, ושחייב הנהגה שדואגת לעתידנו ולא לעתידה האישי.
התרעות פיקוד העורף