ניתן לומר ללא הגזמה שההפגנות נגד המבצע בעזה שוטפות את הרחובות והמסכים ברחבי העולם (יש כמובן נגדיות). מדובר במיליונים, כולל בלונדון, בוושינגטון ובפריז. ללא הגיבוי של מנהיגיהן אין לנו תקומה, ותשכחו מקשקושי מדינה ריבונית והחלטות עצמאיות.
לו”ז אלטרנטיבי למבצע צה”ל ברצועה עד לניצחון | רן אדליסט
ללא שיקום רצועת עזה - תושבי העוטף לא יחזרו לבתיהם | רן אדליסט
הקמפוסים של ליגת הקיסוס ברחבי ארה"ב רעדו מהפגנות סטודנטים ומרצים. האם ההפגנות יעצרו מחר את צה"ל? לא. אולי מחרתיים. האם המאמץ הצה"לי למוטט סופית את חמאס ייפגע? קשות. האם זו אנטישמיות? לא. פה ושם יש חבירה בין ההפגנות נגד המבצע של מדינת ישראל ובין מייצגי הסנטימנט האנטישמי הקדמוני שהוא מובנה עדיין בקהילות מסוימות. חברות ועמים ירשו את הסנטימנט האנטישמי כמו שיורשים מחלה תורשתית, כמו מורשת יהודה איש קריות שמכר את ישו לצליבה.
האשמות דומות (מצות אפויות בדם ילדים, תאוות בצע וכו') מתגלגלות מדור לדור במגוון צורות, נקלטות בלא מעט מדינות וחברות, וזוכות לתיאורים דמוניים ואידיאולוגיות מורכבות. אבל למעט מיעוט שאין לו משקל בינלאומי, כל ההבלים האלה נעלמים כיום ברוח הרציונליזם היחסי שמשתלט בהדרגה על העולם. כזה שמכיר במפלצתיות התעשייתית של הנאצים, שהיא תולדה של אותו סנטימנט.
האם האנטישמיות במתאר הנאצי עלולה להתעורר, כולל הפעלת חוקי נירנברג ודומים להם? לא. לקחי השואה מחלחלים כיום גם למשטרים טוטליטריים כמו סין, רוסיה או איראן. ככל שהם רוצחים את מתנגדיהם, הם נזהרים מלחצות את הקו שבין רצח סיטוני תקופתי ובין תעשיית רצח המונים מגובה באידיאולוגיה. כשדאע"ש הפכו רצח מתנגדים לאידיאולוגיה ולכלי יומיומי לתחזוקת מדיניותם, קמו אומות העולם, דמוקרטיות וטוטליטריות, ועשו מעשה.
בימים האלה, להבדיל, משקעים פולקלוריסטיים של אותה אנטישמיות בעבר חוברים להפגנות המחאה נגד מתקפת צה"ל ברצועה, ועדיין, התרומה של העבר האנטישמי היא מזערית וזניחה לעומת התגברותן של תנועות המחאה האנטי־ישראליות בגין התמשכות הכיבוש.
מבחינת אותן הפגנות מחאה, כמו ארגוני ה־BDS, המטרה היא מדיניות ישראל הקולוניאלית והברוטלית. הטרור מבחינתן הוא זכותו של הנכבש ומלחמתו לחופש. ככל שהטענה הזו מקוממת, אנחנו חייבים להבין את מקורותיה. בייחוד אם אנחנו – והכוונה היא לישראלים שתומכים בחיסול הכיבוש – סבורים שיש קשר בין הטרור לכיבוש ואנחנו בטוחים שאנחנו לא אנטישמים.
הטרגדיה האמיתית של השמאל היא שלא ניתן להצדיק טרור כשהוא הורג סביבך ללא הבחנה, ומצד שני הוא מתקשה לעכל פצצה של טונה שיורדת על בניין והופכת את יושביו לאבק. כך גם לא ניתן, עקב חולשה פוליטית ומנטלית, לטפל ברצינות בגורמי טרור ישראליים שממריצים את הטרור הפלסטיני.
עכשיו, בימי מסיק הזיתים, מסתובבים הקוזקים של אלוהים וסגנו איתמר בן גביר ברחבי הגדה ומתנכלים לפלסטינים. אני רואה ושומע שבצה"ל רואים בחומרה ומגנים בזעם את הפורעים, אבל לא נוקטים שום פעולה משמעותית לעצור בעדם ואותם.
מדובר בקטליזטור מובהק לטרור, וברור שכל ישראלי סביר היה מצטרף לכל הפגנה בארץ ובחו"ל אם הייתה ממוקדת בתופעה הזו. אז מה? כולנו אנטישמים? מעבר לעניין הנקודתי, במשך עשרות שנים של מסכים מדממים ודיווחים על סבל העם הפלסטיני נוצרה דעת קהל גלובלית אנטי־ישראלית שיש לה תימוכין גם בארה"ב.
האם כאשר נשיא צרפת אומר שישראל חייבת להפסיק להרוג תינוקות ונשים הוא אנטישמי? לא. אין לו ברירה אנושית ופוליטית. אלו הן־הן באמיתי תוצאות הנזק האגבי של הפצצות צה"ל, ובצדן מעומת מקרון עם התקוממות מתנגדי הכיבוש הישראלי והמלחמה בעזה אצלו בבית ובקלפי. מדובר באינטרסים של פוליטיקה פנימית ומנהיגים המאותגרים מהפגנות הנגד בביתם, התוהים אם המשך המהלך הצבאי של ישראל ברצועה שווה את ראשו של יחיא סנוואר או הריסת מרכז מבצעים נוסף. והאם לא ניתן, מבחינתם, לחסל את סנוואר ושות' בזמנים אחרים ולא כדרישת הקהל בישראל רק עכשיו.
קברים טריים
בינתיים ההתמודדות על דעת הקהל בעיצומה. זה שנות דור יש זירה קבועה של נרטיב מול נרטיב. קמפיין הטרור הפלסטיני שמשווקת ישראל מול קמפיין הכיבוש שמשווקים הפלסטינים. האמצעים שבהם עושה המערכת בישראל שימוש כדי לאפשר לצה"ל לנצח את ההפגנות בחו"ל והשפעתן על מדיניות ארצותיהן הם כל אמצעי ההסברה המקובלים.
סרטון הזוועות של מתקפת 7 באוקטובר שמוכיח עם מי יש לנו עסק הוא כלי מנצח. והוא קורה כאן ועכשיו ומתכתב ישירות עם ההפגנות נגדנו ועם השואה. שגריר ישראל באו"ם גלעד ארדן נוהג לעלות לפודיום כשהוא מציג טלאי צהוב עם הכיתוב "לעולם לא עוד". זהו עוד שיא בוולגריזציה של השואה.
ההשוואה של האירוע הזוועתי בעוטף לשואה היא הוזלה, אם לא הזניה מקוממת, משום שהיא הופכת את האירוע המכונן ביותר בתולדות אכזריות האדם בממדים לאומיים לעוד כלי בארסנל. ועוד כזה שנשלף לעתים תכופות מדי כמצדיק כל עניין בעייתי, זניח ככל שיהיה.
הטבח בעוטף איננו שואה, אלא אם כן יש לממשלה ולצבא אינטרס להפוך אירוע מזוויע לקטליזטור שיאחד את העם ויתמרץ את החיילים להרוג ולהיהרג. שזה אגב אינטרס לגיטימי כשיוצאים לקרב. את ניתוח יחסי הכוחות האמיתיים נעשה ביום שאחרי, אם וכאשר ננצח.
רק להזכירנו: לפני ותוך כדי מלחמת העצמאות, במהלך המאבק המדיני על לגיטימיות תביעתנו להקמת מדינה, השואה הייתה הציר שעליו סבבה ההסברה של אז. דור ההורים הגיע לארצו והסתובבו כאן בני אדם שראו עצמם פלסטינים ילידי המקום, הם ואבותיהם. כך גם ראו אותם הבריטים והעולם. הייתה זו השואה שעשתה את עבודת השכנוע העיקרית. האנטישמיות ורגשי האשמה של האומות המנצחות שימשו ככלי הסברתי יעיל לצורכי הקמת המדינה בהסכמה בינלאומית והייתה מגן (וסיבה אמיתית) לפעולות צה"ל ממלחמת השחרור ועד מלחמת ששת הימים.
רק נזכיר שאחרי הקמת המדינה בשנות ה־50 עד 67', השיח על השואה גווע, משום שעבור דור המייסדים ובניהם הייתה מזכרת עוון לתרבות העיירה שנכנעה לפריץ ללא קרב. השיח האינטנסיבי בישראל על השואה החל בעיקר אחרי מלחמת 67', כאשר נוצר הכרח להגן על סרבנות הממשלות להחזרת השטחים. השואה תיקפה את הטיעון הביטחוני והשימוש בה התעצם ככל שהדרישה להסדר עם הפלסטינים לוותה בטרור פלסטיני.
בינתיים אנחנו חופרים קברים, וכל קבר חדש הוא תוספת מחויבות לניצחון ללא קשר למחיר. מאז ששת הימים נחפרו אלפי קברים של חללי שווא עקב משגים מדיניים וביטחוניים שהם מחיר הקמת וקיום המדינה, וייתכן שכך יהיה גורלו של המבצע בעזה. הזעזוע של כולם, צבא, ציבור ופוליטיקאים, הפך את השואה לרפרנס שמתכתב עם מצב רוח קיומי – ולך תנסה לשכנע מצב רוח שניזון מזוועות אמיתיות.