זה לא סוד שכנסת ישראל היא יצרן מצטיין של רגעי מבוכה וגסות רוח. למרבה הצער, הבוקר שברה הכנסת את כל שיאיה הקודמים בתחום הזה. העלאת חוק עונש מוות למחבלים בעיתוי הנוכחי ע״י גיבורי ״עוצמה יהודית״ היא פיגוע רב זירתי. אין כמעט תחום שלא סופג סנוקרת מהדהדת מהטמטום הזה. משפחות החטופים, מאמץ ההסברה, העניין עצמו. כו-לם נפגעים מהפופוליזם הממאיר של איתמר בן-גביר, אלמוג כהן וצבי פוגל. מדובר בכנופיה חסרת מינימום של אחריות, בגרות נפשית או מנת משכל כלשהי. כל מה שהם הצליחו לעשות הבוקר, זה נזק. מבצעי, תדמיתי, ענייני ונפשי.
יש לך זמן פנוי? למה שלא תלמד/י אנגלית? לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
הגדיר את זה הכי טוב רז נזרי, לשעבר המשנה ליועמ״ש, שהשתתף בדיון: ״זו אינה רק איוולת״, אמר, ״זו איוולת מסוכנת״. ראשית, חייבים להבין שאין שום צורך בחוק הזה. גם בחוק הקיים, אפשר להוציא להורג את כל מחבלי נוחבה. חד וחלק. ישראל לא מוציאה להורג מחבלים לא בגלל שחסר לה חוק (כל בית משפט צבאי יכול לגזור גזר דין מוות גם היום), אלא בגלל שזו היתה המדיניות שלה עד כה. ולכן, אין שום דחיפות במהלך הזה. הוא פשוט לא נחוץ כרגע.
בואו נניח שעדיף להעביר חוק שיקבע במפורש שיש להטיל עונש מוות על כל מי שהשתתף בטבח ה-7 באוקטובר. אני בעד חוק כזה, אגב. השאלה היא, למה עכשיו? אין גורם מקצועי במערכת הבטחון שלא חושב שדיבורים על חוק כזה בעיתוי הכל-כך רגיש הנוכחי, עלולים לסכן את 237 חטופינו בעזה. בכירים במטה לבטחון לאומי אומרים במפורש שהדיבורים על עונש מוות עכשיו מסכנים את שלום החטופים. נקודה. לא צריך להיות ״גורם מקצועי״ כדי להבין את זה. חמאס עוקב אחרי כל מילה שנאמרת אצלנו. הוא לוקח את זה לתשומת ליבו. לפעמים אני חושב שיכול להיות שמה שהקריס את ההרתעה הישראלית בעזה זו בדיוק העובדה שחמאס עוקב אחרינו, רואה את נבחרינו ומביט באלה שידיהם על ההגה. הידיעה שבטחון ישראל מסור בידיהם של טיפוסים כבן-גביר, אלמוג כהן ופוגל עלולה לעודד גם ארגונים חלשים מחמאס להתעמר בנו. בנושא שלפנינו, לא צריך להיות גאון כדי להבין שאת עונש המוות עדיף להשאיר ליום שאחרי. אין שום סיבה לדבר עליו ביום שלפני, בעיקר לאור העובדה שעשרות ילדים, נשים, קשישים, אזרחים וחיילים נמצאים ברגע זה בידיהם הרצחניות של הברברים, שרק מחכים לתירוץ כדי להקשיח עמדות או לעולל מעשים שאנחנו לא יכולים להעלות על הדעת.
בואו נניח עוד הנחת עבודה מקלה: הליך החקיקה של עונש מוות למחבלי החמאס לא ישפיע על הסיכוי לשחרר את החטופים או על היחס אליהם. ועדיין, החרדה העצומה בה נמצאות המשפחות, החשש הכבד לשלום יקיריהן, העובדה שהדיבור על עונש מוות עכשיו גורם לחלחלה ומעורר סיוטים קשים בקרב מאות בני משפחה, לא מספיקה למופרעי עוצמה יהודית כדי שידחו את הליך החקיקה ליום שאחרי המלחמה? מישהו באמת מתכוון להקים מאות גרדומים בירושלים מחר בבוקר?
מתישהו נצטרך לשאול את עצמנו איך הגענו למצב בו פרחח כאלמוג כהן צורח על משפחות שילדיהן מוחזקים בידי חמאס בעזה משפט עוועים כמו ״אין לכם מנדט על הכאב, יש לי חבר שעדיין חטוף בעזה!״.
מה עובר במוחו של מישהו כשהוא צורח דבר כזה על חן אביגדורי, שבתו הקטנה נועם ורעייתו שרון חטופות בעזה? האם הוא מרגיש שניצח בויכוח? האם הוא הרגיש שגזר קופון בקרב מצביעי ה״בייס״ הימני-משיחי? מה מוביל קבלת החלטה שצריך להקלע לעימות עם המשפחות הכל כך אומללות האלה? עימות שאף אחד לא יוצא ממנו מנצח, אין לקיומו סיבה אמיתית וכולו מיועד, בעצם, ליחסי ציבור?
האם אין לאנשים האלה מצפון? האם אין להם בושה? האם אין להם גבולות? התשובה: לא. אין להם.