כל מה שאתם, אנחנו והם רואים וחשים סביבנו משדר כיום תחושה של פאניקה ועיי חורבות של אמונה בכוחנו, ערעור צדקתנו, וערפל דק אבל מצמית של ייאוש, ואיך קיבינימט כך נפלנו. יכול להיות שהדרך בחזרה לשפיות (יחסית) עוברת בדם ואש ותימרות עשן. מבחינה זו לפחות צה"ל הוא הגוף המאורגן הממלכתי היחיד כיום המתפקד כמכונה יעילה.
לקראת שחרור החטופים מעזה: הוויתור שישראל נאלצת לעשות
נתניהו: "יצרנו את התנאים להחזרת החטופים, השגנו שיפור משמעותי של המתווה"
זו ברכה (נקמה והרתעה) וקללה (יותר מדי בני אדם מתים), ועתיד לוט בערפל (להרוג חמאסניקים ותשתיות זה לא עתיד). אפילו במטכ"ל מצב הרוח הוא לפחות פוסט־פאניקה עקב תנאי פתיחה איומים. תחשבו שנבחרת ישראל עולה למגרש באצטדיון העולם כולו אחרי שהובסה 500-0, רובם גול עצמי.
מכאן ואילך מתורגמות הפאניקה והטראומה של הלוחמים בשטח ל"יחד", אחוות אחים לנשק, וטוב שכך. לחיל האוויר וטייסיו יש פטור מה"יחד" המשווק באגרסיביות, ולא מדובר בקנטרנות והמעטת תרומת חיל האוויר ושאר תומכי לחימה, אלא בצורך לתחזק את הרוח הגבית של ה"יחד" הלאומי לטובת כוחות הקרקע מגולני עד סיירת מטכ"ל.
טייסים ומטוסים הם מעין ארטילריה מעופפת, רכיב טכני במערכת משומנת, כמעט חלקים במכונה. זה לא החיכוך של זיעה, דם ואדמה של לוחמי השפיץ של החי"ר. שם, בממשק הקיצון מול אויב, זו לוחמה של אחד על אחד, עין תחת עין, על החיים ועל המוות. כל אחד מלוחמי החי"ר זקוק לכל גרם של תחושת יחד וחירום ודחיפות שהעם אמור להעניק לו כדי שיהיה מוכן להרוג ולהיהרג.
ובחיאת, תעזבו אתכם מאידיאולוגיה ופוליטיקה. לא שמאל, לא ימין, לא מחאה ולא רפורמה. ל"יחד" בעת לחימה אין קשר לשבר האמיתי בחברה הישראלית, זה שיישאר עמנו גם אחרי הקרבות. היחד הלוחמני הוא עניין טכני תודעתי, שנועד לתחזק את מכונת המלחמה. זהו יחד שכולל הזרקה של פטריוטיזם לאומי ומצדי אפילו לאומני־משיחי.
גם אם אני יודע שכל הכאוס והפאניקה קרו בגלל ממשלה לאומנית־משיחית רקובה שפועלת במזיד נגד האינטרס הלאומי, גם אם לדעתי צריך לחתוך הפסדים ולצאת מהמשחק, חייבים לתחזק את היחד, פשוט כדי לחסוך בחיי חיילים. חשבונות פנימיים נחסל אחרי שהחזית תתייצב. אלא שבדרך יש לנו עניין לא פתור עם הפאניקה של משפחות החטופים.
אומרים לנו שהמשך ניהול הלחימה יסייע לחילוץ החטופים. ללא נתון מודיעיני מוצק, מדובר בפסיכולוגיה בגרוש לצורך חופש הפעולה של צה"ל. אומרים שהמערכת המעורבת בהחלטות לגבי החטופים פועלת בתנאים של אי־ודאות. המשמעות היא ציפייה ש"יקרה משהו" בסדר גודל של יחיא סנוואר בתחתונים ופלנלית. כזה שישנה את המצב, יחסוך בחללים ויחזק את נרטיב ההצדקה שהולך ומתכרסם.
סתירה מהותית
שאלת המפתח לגבי כוונות הממשלה היא האם ישראל מוכנה להצהיר חד־צדדית כי תשחרר את כל האסירים שלהם תמורת כל החטופים שלנו. התשובה היא לא. הסיבה היא פוליטית, אידיאולוגית ואמונית, והדרך להכרעה עוברת בקבינט המלחמה. אני מעריך, מותר לי, שלנוכח מידע מודיעיני והערכה מחודשת באשר לתנאי הלחימה בדרום הרצועה, מתעדף הקבינט, מסיבות פוליטיות, שחרור החטופים בפעימות תוך הפסקות אש שיהפכו לפוטנציאל של הפסקת אש רחבה. זה עשוי להתבצע בלא לסגת (מילולית) ממיטוט חמאס וחיסול הנהגתו על פי הלו"ז שאנחנו נקבע (גם זה מילולית).
בינתיים פועל צה"ל נכון ונחוש בהתאם למטרותיו, אלא שמדובר בטרגדיה ידועה מראש. השאלה שאיש אינו יודע להשיב עליה היא אם מה שיוביל אותנו לגרון של סנוואר יהיה שביל נרצחי חטופים שינוע במקביל ללחץ בינלאומי להפסקת אש ולכרסום בנרטיב ההצדקה למלחמה, או שניתן לחתוך הפסדים עתידיים.
מי שאמור להכריע הוא קבינט המלחמה, וגם שם מדובר בפאניקה. מתנהל שם מאבק פנימי בין בנימין נתניהו כנציג הימין המשיחי והמתנחלי, לבין מערכת הביטחון, צה"ל, השב"כ, המוסד, גדי איזנקוט, בני גנץ וג'ו ביידן. תרגיעו, אין לי ביד תרשומת ראייתית, אבל מרצף ההתבטאויות ניתן להבין במה מדובר. שר הביטחון יואב גלנט, מבחינת מערכת הביטחון, צריך להיות המתווך בינם לבין נתניהו, שאמור לחתום על החלטותיהם ולהיות חופשי לעסוק בשרידותו הפוליטית. מצדם שיצטלם עם חיילים, ישווק לאומה הצהרות מנהיגות ויתקוטט עם איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ'.
הקרב הפוליטי בקבינט נסב על שלושה נושאים שמהם נגזרים מהלכי שדה הקרב בשטח: שחרור חטופים, סיוע הומניטרי והיום שאחרי. בשלב זה הקבינט תעדף את שחרור החטופים והפוגות לחימה על פני המשך לחימה בדרום, הסכים להכנסת סיוע הומניטרי, ומוכן עקרונית שהרשות הפלסטינית תיכנס לרצועה. כל זה בניגוד גמור להצהרותיו של נתניהו, שנקרע בין שלמות ממשלתו המאוימת מצד בן גביר וסמוטריץ' לבין החלטות מערכת הביטחון בקבינט.
במערכת היח"צ של צה"ל יש סתירה מהותית. צה"ל כמכונה צבאית דורש להמשיך במלחמה עד הניצחון ויהי מה כדי להמשיך לתחזק את רוח הלחימה של חייליו. מצד שני, צה"ל לא מפקיר את החטופים, והדרך לרבע את המעגל הזה היא לדבר בחוץ על להמשיך עד הסוף, ולהצטרף בפנים לתעדוף החטופים שדוחף איזנקוט. זה לא הולך בקלות, בעיקר בגלל פאניקת השרידות האישית של נתניהו, שרואה אויב זומם מאחורי כל עציץ במשרד.
ההחלטה הטקטית לאן יזוזו הגייסות היא בידיה של השלישייה הלוי, איזנקוט וגנץ, וכרגע היא לצפון־מזרח עזה בהמתנה להפוגה. ההחלטה האסטרטגית היא מי ישלוט בעזה ביום שאחרי. כאן המאבק הוא בין ארה"ב, צה"ל, השב"כ והמוסד – כולם בעד כניסת הרשות הפלסטינית. מולם נתניהו, המתנחלים, בן גביר וסמוטריץ' – שמתנגדים לכניסת הרשות.
ככל שזה נשמע דמיוני, נתניהו, נכון להרגע, הולך עם מדובללי הגבעות. וזה כבר מעבר לפאניקה. זה איבוד עשתונות גמור שמחולל תגובת שרשרת בממשלה, בכנסת וכתמיד במקומותינו – פאניקה גוררת פאניקה. עוטף חיזבאללה בצפון מתפנה בהמוניו, נשקים מחולקים כמו לחמניות חמות, וכיתות כוננות מסתובבות בכל הארץ נגד חדירת חוליות ערבים־ישראלים לבתים, לדירות ולמשקים בסגנון חמאס. כבר לא שואלים כאן מה שלומך, אלא מה יהיה.
היחידים שאינם בפאניקה הם המשיחיים. המתנחלים וחרד"ליהם אצלנו, והחמאסניקים והג'יהאדיסטים אצלם. לשיגעון המתנחלי סביב אירועי הדמים הנוכחיים יש פנים רבות, וכל אחת מהן מטורפת מחברתה. חלקם שמחים ממש כמו אותו רב צבאי, חלקם מתכננים חזרה לגוש קטיף כמו אותה חייזרית מחברון, חלקם פותרים את הבעיה בזבנג גרעיני. ונחשו מי חובר אליהם? נכון.