אין ספק שהזמנים השתנו. סיפור התקציב עבר בשקט השבוע, לפחות באופן יחסי. כן, היו לא מעט חריקות. נכון שהיו פרסומים על הקצאת כספים שהיו יכולים לסייע ללחימה כדי לסייע לחברי הקואליציה, ולצדם פורסמו הכחשות. נכון שהוויכוח לגבי התקציב קיבל כותרות, כמו גם הסירוב של המחנה הממלכתי לשתף פעולה. נכון שרבים לא אהבו לשמוע על ההליך העכור הזה בעת הזאת, אולי אפילו נגעלו. אבל הפרופורציות היו אחרות לגמרי מאלה שהורגלנו אליהן בעבר. אף אחד לא רצה להפוך את זה לריב. די, כבר אי אפשר.
לא להשאיר את הגברים מאחור: אסור לנו להיכנע לתכתיבי החמאס
לא מאמינות לך: ארגוני הנשים הבינ"ל בגדו בנשים שנאנסו בטבח | לילך סיגן
לא מדובר על אדישות, אלא על התייחסות אחרת. על סדרי עדיפויות שהשתנו. הדברים נקלטים, הם גם ייזכרו ויישקלו בהמשך, וייתכן שגם יגרמו לנקיטת צעדים. אבל למדנו משהו ב־7 באוקטובר. מרבית הישראלים הבינו דרך הבשר המדמם והעצמות השבורות של אחיהם שהם לא רוצים לחזור למה שהיה כאן לפני כן. לא מעוניינים לשחזר את הריבים האמוציונליים שהתחוללו כאן.
חווינו הפוגה השבוע, אבל אנחנו עדיין בתוך המלחמה. האיומים לא הוסרו, חטופים ושבויים רבים טרם חזרו. החיילים האהובים שלנו נמצאים בתוך הבוץ העזתי, תרתי משמע. אבל הלך הרוח הנוכחי בישראל הוא לא זמני. הוא משקף מציאות חדשה. חווינו כאב גדול במשותף, ואנחנו עדיין חווים אותו. רובנו באמת לא רוצים יותר מריבות פנימיות בפול ווליום, בין שכתוצאה מתשישות ובין שמתוך הבנה ברורה שזה מה שהביא אותנו לאסון שטרם יצאנו ממנו. מאז חווינו את טעם האיחוד, השותפות והעזרה ההדדית. יש כל כך הרבה עבודה לפנינו, כל כך הרבה אתגרים משותפים. די. ישראל באמת רוצה אחדות, בעיקר כי היא חפצת חיים.
דו"צ שולט
מתוך הלך הרוח הזה, הישראלים כמהים מתמיד לדמות שתנהיג אותם. מישהו חזק עם קבלות, אבל לא מושלם. מישהו אותנטי שבא לתת מעצמו, לא לקחת. מישהו שאפשר לסמוך עליו, שמשקף את המיטב שבישראליות, שדואג לכולם. זה מאוד לא פמיניסטי להגדיר את זה כך, אבל מה לעשות שזו האמת? ישראל של חורף 2023 מחפשת דמות אב.
מתוך הסנטימנט הזה, לא מפליא לראות סחף התאהבות קולקטיבית בדובר צה"ל, תא"ל דניאל הגרי. הוא כוכב הטלוויזיה והרשתות החברתיות, והשבוע רץ בוואטסאפ סרטון אהבה מיוחד כלפיו. נראה שכגודל החרדה הקיומית, כך גם גודל האהדה לטיפוסים כמוהו שממלאים את החלל. הוא ממלכתי ואנושי. הוא זוכה לאמון מקיר לקיר בעולם שהתרגל לציניות של ספינים. הוא לא מחפש תהילת טיקטוק ריקה, אלא מספק מידע מקצועי, כמו הגיבורים של פעם.
הבחורה בסרטון שהוקדש לו השבוע אומרת ש"בהתחלה, כולנו היינו כזה, מי זה? מה הוא רוצה? אבל לאט־לאט התרגלנו שהוא מגיע כל ערב. הוא נוכח". היא ממשיכה להסביר שהחוזק של הגרי הוא דווקא בכך שהוא לא סטריאוטיפ של איזו קבוצה. אף אחד לא יודע אם הוא אשכנזי או מזרחי, אף אחד לא יודע למי הוא הצביע, זה פשוט לא מעניין.
"הוא רגיש, אבל חזק. כאילו מדבר על רגשות, אבל כדי לא לצאת חלש, הוא מדבר על רגשות ברבים. אנחנו כועסים, אנחנו פוחדים, אנחנו מצטערים".
אז למה כולם מאוהבים פתאום בדובר צה"ל? כי הוא תכליתי ונוסך ביטחון, דווקא בכך שהוא לא מושלם. שום דבר אצלו לא מתוסרט או מבוים. הוא איתנו בכל מה שקורה במלחמה הקשה הזו, עם כל הישראלים. הלב שלו נמצא במקום הנכון, והרצון שלו בטובת הכלל עובר בתחושות ונוגע בלבבות של כולם. או שזה קיים או שלא, ואצלו - זה קיים.
שאלות?
סטירה ליהודים האמריקאים
רבים מוטרדים לא רק מהמלחמה, אלא גם ממה שיקרה אחריה. רבים משקיעים מחשבה בשאלה איך לחזור למקום חדש, טוב יותר, מהמקום שהביא אותנו לאסון. מישהו אמר השבוע שלא צריך להימנע מדיונים, אלא לנהל אותם אחרת. אולי להתחיל כל דיון בשאלה - מה השתנה בעמדות שלך מאז 7 באוקטובר? הרי ברור שאצל רוב האנשים העמדות השתנו, וזו שאלה מעניינת, שמאפשרת שיח וקרבה, ופותחת את דרכי החשיבה החדשות הנחוצות כרגע. היא דורשת הכרה בכך שזו לא רק קונספציה שהתנפצה לפני כחודשיים, אלא משהו עמוק שהשתנה.
הרבה אנשים סביבנו התרסקו. הורי החיילים, ובמיוחד הורי התצפיתניות, שמעולם לא ציפו שבנותיהם ייפלו על משמר המדינה. משפחות החטופים, שחזרו רזים ושקטים, עסוקות בשיקום אהוביהן; ומשפחות החטופים שטרם חזרו ממשיכות לצפות להם בדאגה. צעירים רבים איבדו חברים, קבוצת גיל שלמה של בין 20 ל־30. יש לנו מאות אלפי מפונים והמון פצועים חדשים שדורשים שיקום, הרבה קטועי גפיים. חלק מהנפגעים לא יודעים איך ממשיכים את החיים. לצדם, ישנם אלה שהמזל יותר שיחק להם ורק נפגעו כלכלית - אנשי מילואים שזנחו את העסק או תושבי הדרום שפרנסתם נגדעה וצריכים להתחיל מחדש.
בשבת השחורה ההיא גילינו את מה ששכחנו: אנחנו עם אחד. רוח ההתנדבות שסוחפת אותנו לא תיעלם או תתפוגג, כי התרחש כאן אירוע מכונן. מוקד תשומת הלב השתנה, ואיתו סדרי העדיפויות. אנשים איבדו עניין בוויכוחים של לפני 7 באוקטובר. אם מישהו מנסה להעלות אותם שוב בשיחות סלון, רובנו לא טורחים אפילו לענות. זה נשמע כל כך חסר טעם. כל כך לא רלוונטי ולא קשור למציאות החדשה.
במקביל, שינוי מהותי מתרחש בקרב 7 מיליון יהודי ארה"ב. אנחנו נוטים להתרגז מיהודים שלא תומכים בישראל, אבל כמה כאלה יש? סקר שנערך בשבוע שעבר הראה ש־80%־85% מהם תומכים בסיוע האמריקאי לישראל, ושתחושת השייכות החזקה לישראל קפצה בחודשים האחרונים מ־72% ל־82%. יש לנו עדיין אתגרים גדולים עם הצעירים שם, אבל זה הזמן לטפל בהם. בסך הכל, מרבית יהודי ארה"ב, גם אלה שניסו להתרחק מהיהדות שלהם או מהקשר עם ישראל, הבינו שזה לא כל כך פשוט. אירועי האנטישמיות הגואה החזירו להם את הזהות בדלת האחורית.
ברור שיש עדיין מי שמתייחסים למאורעות בציניות, אבל הרוב כבר לא שם. "עם ישראל חי" - זה אומר שעם ישראל רוצה לחיות, והוא מבין שזה יתאפשר רק אם נפעל יחד.