הזוועות שהתחוללו ביישובי העוטף ב־7 באוקטובר גרמו לרבים להשוות את הטבח המזוויע לשואה, להשמדת היהודים באירופה בשנות מלחמת העולם השנייה. כך שמעתי אומרים ניצולים שיצאו מהתופת בעור שיניהם ונפשם טרופה, אבל גם מפי עיתונאים, פרשנים ופוליטיקאים שהזדרזו לחפש תיאור למה שעוללו לנו אויבינו.
בנו של השר איזנקוט נפל בקרבות בצפון רצועת עזה
כך אסף צה"ל חומרי מודיעין מגופות המחבלים שחוסלו | תחקיר
יש אולי דמיון בין מה שחש מי שהתחבא בתוך ארון בגדים או בממ"ד, כלא את נשימתו, היסה את ילדיו או ניסה להעמיד פני מת בערימת גופות – למה שחשו יהודים בגטאות ובמחנות וביערות. יש ודאי דמיון בין תחושות חוסר האונים של הקורבנות מול רצחנות הרוע המוחלט בדרום, למה שחשו היהודים הניצודים באירופה מול הרשע הגרמני. אבל כבר כאן טמון כמובן ההבדל הראשון - והחשוב פחות - בין טבח שמיני עצרת לבין השואה, ההבדל בממדי הזמן והיקפי הטבח והחורבן.
יחידות צה"ל החלו להגיע ליישובים שבהם שלטו המחבלים בתוך שעות אחדות. היו אנשים שהסתתרו עשר שעות. שהסתגרו בממ"דים חצי יממה עד שחולצו. איחור נורא שההסבר שניתן לו ("קונספציה") נורא לא פחות. שואת יהודי אירופה נמשכה חמש וחצי שנים, 50 אלף שעות - ולא היה צבא יהודי שיכלו להמתין לו שיבוא ויציל. יותר מ־1,000 האזרחים, טף וזקנים, נשים וגברים, שנטבחו באותו יום במיתות מזוויעות – לא היו יכולים לפרנס את תאי הגזים באושוויץ אפילו שעה אחת. זהו כנראה ההבדל בין חוויה אישית איומה לבין רצח עם.
אבל לאנשי הרוח והתקשורת ולפוליטיקאים הממלמלים "שואה" הייתה, במודע או שלא במודע, סיבה טובה מאוד שגרמה להם להזדרז ולעשות שימוש בשואה כקנה מידה להשוואה. שנים לפני שיחידות האיינזצגרופן רצחו מאות אלפים בירי אל הבורות, כבר עם עליית היטלר לשלטון, החלו אצלנו לכתוב "שואה" על גורלם של יהודי אירופה בכלל וגרמניה בפרט. רק בודדים ידעו אז לתאר לעצמם ולשומעיהם את ממדי החורבן העתיד להתחולל.
גדול משוררי ישראל בדור ההוא, אורי צבי גרינברג, שכתב את "רחובות הנהר" על השמדת יהודי אירופה ובתוכם בית אביו ואמו – שנא את הביטוי "שואה". הוא אמר ששואה היא חורבן והרס באסון אדיר ממדים, בלתי צפוי ובלתי ניתן למניעה. אבל השמדת יהודי אירופה הייתה ממש ההפך מכל אלו. היא הייתה צפויה לחלוטין וגם ניתנת למניעה, לו היו היהודים ומנהיגיהם שועים לאזהרותיהם של הבודדים שחזו אותה בדיוק. הוא עצמו תיאר בשיריו 20 שנה לפני ההשמדה מה שחזה בעיני רוחו: יהודים מומתים בגז, גופות יהודים בנהרות אירופה ואדמת אירופה גדושת אפר של יהודים.
מנהיגי היהודים בדור ההשמדה דבקו ברצון בהגדרתה כ"שואה", משום שעצם ההגדרה סיפקה להם מעין תירוץ לכישלון הציונות במניעתה, פטור מהאחריות ההיסטורית לאיחור בהוצאת היהודים מאירופה ובהקמת מדינת ישראל. ממש כך נכון לגבי הפוליטיקאים, הפרשנים, בעלי הטורים והוגי הדעות שהזדרזו להכתיר את טבח שמחת תורה בתואר "שואה". כאילו ההתייחסות לאירוע כאל משהו בלתי צפוי לחלוטין ולכן בלתי ניתן למניעה - מנקה אותם. אבל האמת היא כמובן ההפך מזה.
הכל היה צפוי - והרשות הייתה נתונה למקבלי ההחלטות. ראש הממשלה ושר הביטחון והרמטכ"ל וראש אמ"ן וראש השב"כ היו חייבים לחזות בדיוק מה שעתיד להתחולל, ולעשות את המעט שהיה דרוש כדי למנוע אותו. ולמחדל הזה שותפים גם אלו שלא היו בשורת מקבלי ההחלטות באותו בוקר, אלא חודשים אחדים או שנים אחדות קודם לכן, באופוזיציה או בגמלאות, וגם כל "המומחים" והכתבים והפרשנים שהרדימו את הציבור וחזרו על ההבלים "חמאס מורתע" ו"פני חמאס להסדרה ולא להסלמה".
היום, כשאנו כבר יודעים (ועדיין רק קצה הקרחון מבצבץ) שהכל היה ידוע ומפורש וגלוי – השימוש בביטוי "שואה" לא עשוי לנקות איש מהם. ממש כמו בימי ההשמדה באירופה, היהודים לא היו זקוקים לפרוטוקולים הסודיים של ועידת ואנזה ב־1942 כדי לדעת מה צפוי להם. "מיין קאמפף", שיצא לאור ב־1925, היה צריך להספיק.
סדרת הטלוויזיה של חמאס על "חומת יריחו" ודבריו של יחיא סנוואר, כשהעניק פרסים ליוצרי הסדרה, היו צריכים להספיק. תוכניות המבצע המפורטות שהיו בידי צה"ל כבר יותר משנה, דוחות המודיעין של התצפיתניות – כל אלו היו אמורים להספיק. להזעיק. להעלות את החיילים לעמדות לכוננות עם שחר.
אבל ליקוי המאורות קדם לזריחה. המשקפיים הכהים שמפקדי צה"ל בהתנתקות הרכיבו לעיני החיילים שבאו לגרש את מתיישבי גוש קטיף קדמו לעיוורון הנוכחי ב־18 שנים – אבל בישרו אותו. אותם אלו שהיו אחראים אז לגירוש הנפשע – יושבים היום באולפנים ואפילו לא נדרשים להסביר למה הבטיחו לנו אז ביטחון ושגשוג, ואיך עד לערב החורבן עצמו סיממו וטמטמו את הציבור במנטרות הנבובות שאימצו לעצמם בעבר ושיננו אותן עד לאחרונה. חמאס מורתע. אמרו לנו. מעדיף הסדרה.
זוכרים מה הבטיח לנו אהוד אולמרט? "ההתנתקות תביא יותר הגנה, יותר ביטחון, הרבה יותר שגשוג והרבה יותר שמחה לכל האנשים שחיים במזרח התיכון. יחד ננוע קדימה בכיוון של בניית יחסים שונים, הבנה טובה יותר ואמון גדול יותר". הבטיחו "לא יהיו רקטות על אשקלון", ואפילו שופטי בית המשפט העליון, כשדחו את העתירה נגד ההתנתקות, שמו עצמם מומחים צבאיים ומדיניים וקבעו: "הפינוי מפחית את רצונם של הפלסטינים לפגוע באוכלוסייה ישראלית".
שלום עכשיו פרסמו רק לאחרונה כרזה צבעונית לאמור: ההתנתקות מעזה הצילה חיים! לפני ההתנתקות (1993־2005) – 376 הרוגים, אחרי ההתנתקות (2005־2023) – 164 הרוגים". האם מנהלי החשבונות המנוולים הללו עדכנו את מחשבון המוות שלהם ב־7 באוקטובר? הרי הם ודומיהם שטרם "התפכחו" תובעים גם היום "פתרון מדיני" והקמת מדינה פלסטינית שתשלוט גם בעזה. לטמטום ולזדון שלהם כבר אין מרפא.
ושותפים מלאים להם היום - רשתות התקשורת שמאכלסות ברצף את כל המומחים והגנרלים בדימוס.
ואם חלילה תתגשם תוכניתם של הללו ותוקם מדינה פלסטינית – אז יתחולל הצפוי והידוע מראש גם בכפר סבא ובנתניה, באלעד ובשוהם ובמודיעין, בראש העין, במבשרת, במצר ובלהב – ואז שוב יבואו "המומחים" לאולפנים וימלמלו: "שואה, שואה".