בשתי דרכים הגיבה החברה הישראלית על מותו של עו"ד יובל דורון קסטלמן. היו שהזדעזעו עד עומק נשמתם וזעקו - מחדל נוראי, פשע. והיו שאמרו - נהרג מאש כוחותינו. אלה החיים. אש כוחותינו היא אש שנורתה בשוגג. האם חייל המילואים שירה למוות בקסטלמן ירה בשוגג? לאו דווקא: הוא הפר הוראות פתיחה באש תוך ידיעה ברורה.
עלינו לברך על עמדה יפה ובוגרת שגילה המגזר הערבי בישראל אחרי 7 באוקטובר. אבל נניח – רק נניח - שהיו חוזרים ובאים עלינו לרעה אירועי מאי 2021, מהומות בערים המעורבות. ואז חמום מוח, תושב שכונה בעכו, גומר בדעתו לעשות מעשה עמירם בן אוליאל. לנקום. אין צורך להטיל בקבוקי תבערה, כי כבר נמצא ברשותו נשק. הוא פותח בירי על חלון אחד הבתים בשכונת תפר שבה מתחוללים העימותים. בצילום וידיאו הוסרט גבר שמרים ידיים מאחורי החלון, צורח בעברית, אבל הגיבור שלנו ממשיך בירי ומרוקן את המחסנית.
שעה לאחר מכן הוא מתראיין אצל ינון מגל ומסביר כי חיסל מחבלים שארבו ליהודים עוברי אורח. בערב מתברר כי הרג משפחה: זוג הורים וילד. הבחור נעצר. לימור סון הר־מלך ניגשת לבקרו ומתפעלת כי הוא משפיל מבט ומפנה את ראשו הצדה כדי לא להסתנוור מיופיה. צדיק, היא מתלהבת, איזה צדיק. למחרת מתברר כי ההרוגים הם יהודים. נתניהו מושך בכתפיו: אלה החיים. אבל קרובי משפחה של הנרצחים יוצאים לתקשורת וראש הממשלה חוזר בו, מביע תדהמה עמוקה ומבקש להשתתף בצער.
אביעד פריג׳ה לא ביקש לשחזר את המעשה של עמירם בן אוליאל, הוא ביקש לשחזר את המעשה של אלאור אזריה, אבל המסקנה דומה והכתובת על הקיר: כשאדם פרטי נוטל את החוק לידיים וגוזר מי למוות ומי לחיים, התוצאה עלולה להכות בחפים מפשע ובכלל - בכל אחד מאיתנו. זאת ועוד, ההבחנה בין עשבים שוטים לפרחים כלל וכלל אינה עוברת ב"קו הירוק".
עליי להודות: את חטאי אני מזכירה היום. תמכתי בחייל אלאור אזריה, שהועמד לדין על ירי במחבל כפות. כי מה לעשות, לא מטילים במקומותינו עונש מוות על מחבלים, ומחבל טוב הוא מחבל מת. אז חשבתי - נו טוב, אזריה בסך הכל תיקן במקצת את המציאות. שיהיה. טעיתי. תהילה שחלקים רבים בציבור למדו לייחס למעשה של אלאור אזריה רצחה בבוקר ההוא של הפיגוע בירושלים את יובל דורון קסטלמן, גיבור ישראל.
לא הקו הירוק
מיותר להסביר את המובן מאליו: אביעד פריג׳ה לא טעה בשיקול הדעת, הוא טעה בזיהוי הקורבן. פריג׳ה ידע היטב כי הוא יורה באדם מנוטרל שזרק את נשקו, יצא מתוך הנחה כי מדובר במחבל שעתיד להיעצר ולצאת לחופשי בעסקת חליפין כלשהי ועל כן מינה עצמו לתליין. המדינה לא מוציאה מחבלים להורג, אז פריג׳ה יסמן איקס על הנשק שלו. לא בכדי ח"כ צבי סוכות, שלא גויס לצה"ל (ועכשיו אתם בוודאי מבינים על מה ולמה), מיהר להלל ולשבח את המעשה. לאחר מכן נאלץ למחוק את הציוץ.
ועם זאת, כשהתגלה ממד הטרגדיה, החברה הישראלית התחלקה בתגובותיה על הירצחו של יובל קסטלמן - ולא בחלוקה המסורתית לכאורה בין תומכי ממשלת 64 למתנגדיה. ובוודאי שלא לפי הקו הירוק. החברה נחלקה לשניים. ישנם אלה הסבורים כי יש למלא אחר הוראות הפתיחה באש שעליהן חתומה מדינת ישראל, ושרק על המדינה לגזור דין ולהחליט מי לחיים ומי למוות, גם אם היא מפשלת. זאת הגישה הציונית. הדוגלים בה גורסים כי אביעד פריג׳ה צריך לשאת בעונשו על מה שעשה בכוונה תחילה.
ויש הסבורים כי כל אזרח הישר בעיניו יעשה (כל עוד הוא דוגל בגישה הנכונה מבחינתם), וחוקי המדינה הם בגדר המלצה בלבד. יחי המערב הפרוע. הם יסבירו לכם כי פריג׳יה טעה טעות מתסכלת, אבל הבחור התכוון לטוב, מה עכשיו, אולי לא בדיוק מגיע לו צל"ש, אבל להעניש אותו? הגזמתם. קורה. אלה החיים. עד כאן על קצה המזלג הגישה השנייה, הפוסט־ציונית.
אז נכון. פריג׳ה נמנה עם מה שמכונה "נוער גבעות" ושירת ביחידת ספר המדבר, יחידה מיוחדת בצה"ל שהייתה קולטת מתגייסים כמוהו ואשר כמה ימים אחרי האסון צה"ל הודיע כי היא עומדת להיסגר. אבל אין חפיפה מוחלטת בין מקום מגורים לבחירה בין שתי הגישות. לא כל מי שדוגל בגישה האנטי־ציונית מתגורר ביו"ש. ולעומת זאת, הטענה שלפיה 600 אלף תושבי יו"ש מתנגדים לגישה הממלכתית היא עלילה לכל דבר ועניין. עובדה: המילואימניק השני שנקלע לזירה באותו הבוקר, רועי אייזנבך, תושב עפרה, חייל מסיירת גולני שירה במחבל, לפי הפרסומים בתקשורת ניסה להניא את אביעד פריג׳ה מלסמן איקס על הנשק שלו וצעק לעברו "אל תירה". לפי הפרסומים אף העיד בחקירתו כי הופתע, כי לא ציפה בהתחלה כי פריג׳ה יפתח בירי לעבר קסטלמן.
אז נכון. עמירם בן אוליאל, שהורשע ברצח משפחה ערבית בכפר דומא, מתגורר ביו"ש, אבל רשימת רוצחים שמטעמים פוליטיים נטלו את החוק בידיים, מגוונת וחוצה את הקו הירוק ברוב המקרים. יונה אברושמי, תושב ירושלים. עמי פופר, תושב ראשון לציון. שלא לדבר על יגאל עמיר, תושב הרצליה.
בסיפור מותו המזעזע של יובל קסטלמן ז"ל, ובעיקר בהתנהלות שלאחר מותו, רב הנסתר על הגלוי. מדוע המשטרה משכה זמן ונמנעה מליידע את בני משפחתו עד ערב אותו היום? מה הסיבות שבגללן הצבא כלל לא התכוון תחילה לפתוח בחקירה נגד פריג׳ה? מדוע לא בוצעה נתיחה לאחר המוות? עד כמה מוצדק חשש המשפחה לטשטוש הראיות? וגולת הכותרת, מי מממן את הגנתו המשפטית של פריג׳ה? משפחה מיישוב אחיה, ומשפחה מן היישוב בכלל, לא יכולה להרשות לעצמה לממן את שירותיהם של עורכי דין תל אביביים, אשר אחד מהם הוא סנגור צבאי ראשי לשעבר, ושניהם בדרגת אל"ם במילואים.
יאיר היה אומר
תגובתו של ראש הממשלה, ליתר דיוק, השינוי שעשה בתגובותיו למותו של יובל קסטלמן, ממחישה את הדילמה שבה מצוי נתניהו בשנים האחרונות - דילמה שהחריפה עם הקמת ממשלת ה־64 שלו. נתניהו מצוי בעימות מתמיד בין שתי הגישות, הגישה של הימין הפוסט־ציוני הרדיקלי שבו דוגלים איתמר בן גביר, בצלאל סמוטריץ' והאגף הכוחני בסיעתו שלו (רגב־אמסלם־קרעי־גוטליב וכו׳), והגישה של הימין הציוני הליברלי והממלכתי, שבה דגל פעם.
הגישה הראשונה היא הרוח החיה מאחורי הקואליציה הגרעינית שאותה הוא מבקש לשמר בכל מחיר (מכאן התעקשותו שלא להפנות כספים קואליציוניים לצורכי המלחמה). היא הגישה "עולם ישן עד היסוד נחריבה", באנו להחליף אליטות. הוראות הפתיחה באש, שאותן הפר אביעד פריג׳ה בכוונה תחילה, הן בגדר המלצה בלבד אם בכלל, כי נקבעו על ידי האליטות הישנות. ואם מישהו נהרג בגלל ההפרה, אין מה לעשות. אלה החיים.
אבל זאת גישה שלא מצטלמת יפה ולא מצלצלת יפה אפילו באגפים מתונים יותר, ציוניים יותר, ממלכתיים יותר, שבמפלגתו שלו. זה מה שהיה אומר יאיר נתניהו ולא מה שהיה אומר יואב גלנט. נתניהו הגיב כמו יאיר ותיקן את עצמו לכיוונו של גלנט. לא לראשונה. לא, סיפור מותו של קסטלמן ז"ל, והניסיון שלא למצות את הדין עם חייל המילואים שירה בו, הוא לא סיפור על מתנחל ותושב מבשרת ציון. הוא סיפורה של מדינת ישראל על פרשת דרכים. ממלכתיות או מערב פרוע. גלנט-גנץ-איזנקוט-סער-מתן כהנא או בן גביר-סמוטריץ'-צביקה פוגל-אלמוג כהן-טלי גוטליב. פרשת דרכים שבה ישראל נמצאת גם בעיצומה של המלחמה.