השבוע עסקו לא מעט כותרות בשני האירועים הקשים בג'רארה בפאתי ח'אן יונס ובשכונת שג'עייה בצדה המזרחי של עזה, שגבו מחיר של 14 קצינים ולוחמים בסדיר ובמילואים מגולני, חטיבה 5 ויחידת החילוץ 669.
רפיח, ציר פילדלפי ומהלך מדיני "יצירתי": בישראל מתכוננים לשלב הבא במלחמה
שני סיפורי הקרב הללו התרחשו באזורים בעלי מאפיינים שונים לחלוטין. האחד בשטח כפרי בפאתי ח'אן יונס, והשני בשג'עייה – שטח עירוני צפוף ומורכב של מעוז חמאס, מהקשים ביותר שיש ברצועת עזה.
האירועים גבו מאיתנו פעם נוספת מחיר דמים כבד מאוד, ויש בהם כדי לסמן מכנה משותף בשבוע שבו פורסם תיעוד נדיר של היתקלות לוחם יהל"ם וחיסול שני מחבלים מטווח אפס תוך הפגנת קור רוח, מקצוענות וגבורה יוצאת דופן. הישגים מבצעיים חשובים בפגיעה משמעותית בגדודי חמאס בצפון הרצועה, אבל לא די בהם כדי להכריע את המערכה, שעוד צפויה להיות ארוכה.
גם במקומות שבהם השיג צה"ל שליטה מבצעית בצפון הרצועה, צפויים מחבלי חמאס להמשיך לנסות לגבות מחיר מצה"ל במאפיינים של לוחמת גרילה, שלצורך מימושה אינה דורשת מבנה מאורגן של גדוד או פלוגה, וגם לא מנגנון פיקוד ושליטה מסודר.
שני האירועים הקשים השבוע ואפילו האירוע שהסתיים בצורה מצוינת בחיסול שני המחבלים על ידי אותו לוחם מילואים נועז, הם דוגמה טובה למאפייני הלחימה שלוחמי צה"ל עשויים לפגוש גם בחודשים הקרובים. המשותף לשלושת האירועים הוא שנקודת הפתיחה שלהם החלה באירועים טקטיים.
לעומת הרבה מאוד אירועים שבהם כשל חמאס במהלך המלחמה, הצליחה אותה התארגנות מקומית לקזז מכוחות צה"ל את היתרונות המובהקים שיש לצבא ביכולת האש, המודיעין והסיוע מהאוויר, ולהצליח להכתיב זירת קרב שמאופיינת בטווחים קצרים במיוחד. באופן סמלי ניתן היה להבין זאת מהסרטון של חיסול שני המחבלים בתוך דירת חמאס על ידי לוחם יהל"ם. בתמונת הסיום שלו חיסול המחבל השני מסתיים כמעט במפגש של קני הרובים של הלוחם והמחבל משני צדדי פתח הדלת.
בשני האירועים הקשים, שהסתיימו במספר נופלים גבוה, כוחותינו הופתעו כאשר נכנסו למארב מתוכנן של אויב שהתאים את הפעולה הצבאית שלו למאפייני השטח, ומכאן גם התוצאות הקשות. מכנה משותף נוסף טמון בכך שהאירועים התרחשו במהלך פעולות שנחשבות באופן יחסי לשגרת לחימה, בסריקות באזור מבנים בשטח פתוח וכפרי בפאתי ח'אן יונס, או בסריקות פלוגתיות אחר תשתיות חמאס בקסבה של שג'עייה, שברובה כבר נכבשה, ובכניסה לתוך מבנה שהפך למלכודת מוות.
לעומת הכניסה העוצמתית לשג'עייה או לח'אן יונס עם כוחות רבים והפעלת סיוע אש מהאוויר וירי הטנקים והארטילריה בשלב ההתקפה וההתקדמות, שני האירועים הללו מתרחשים בשולי הלחימה המרכזית, במשימות שאותן ניתן לאפיין תחת הכותרת של שגרת מלחמה.
מאות בתים ומבנים נסרקו בשג'עייה עד לאירוע הקשה, וקילומטרים של שטחים נסרקו באזורים הפתוחים השולטים על צירי תנועה חשובים, או באזורים הכפריים והמזרחיים של ח'אן יונס הסמוכים לגדר. אבל כאן בדיוק הנקודה. בין שבמהלך שלב המלחמה העצים שאנחנו נמצאים בו עכשיו, ובין שבשלב הבא שיאופיין בפשיטות של צוותי קרב חטיבתיים או אוגדתיים, שישובו ויפעלו כל פעם באזור אחר, יחפש חמאס דווקא את השוליים, במקומות שבהם קשה יותר לצה"ל להביא לידי ביטוי את כל מרכיבי העוצמה שלו, ובכך לקזז מהיתרונות המובהקים של הצבא.
הדגל הלבן רחוק
אין סטריליות במלחמה ואין תעודות ביטוח: אירועים קשים שמקורם לעתים בניתוח שטח לא נכון, פער מודיעיני או טעויות מבצעיות אחרות בתכנון המשימה או בדרך ביצועה, הם תופעות מובנות באופי המלחמה. את תיאום הציפיות הזה חשוב מאוד לעשות עם הציבור כל הזמן, מכיוון שהלחימה מול חמאס עוד צפויה להיות ארוכה, ודגל לבן אינו נראה באופק.
אך לצד תיאום הציפיות מאופי הלחימה, שקיבל תפנית מעט שונה השבוע במגע הקרוב עם המחבלים, מחויב צה"ל להפקת לקחים מהירה מהקרבות האלה בשטח ומהטעויות שהתרחשו לפניהם ובמהלכם. ואולי אף יותר חשוב: הפקת לקחים גם ברמות הבכירות יותר בצבא בנוגע לאופי המשימות ובנוגע לדרך הנכונה לבצע אותן ביחס שבין הפעלת אש מהאוויר ומהקרקע לעומת הכנסת כוחות קרקעיים בסריקות בתוך מבנים.
את השמדת המנהרות, כבר למדנו היטב על בשרנו ממבצע שומר החומות, לא ניתן לסיים מהאוויר, ומכאן החשיבות של הפעילות הקרקעית. את האיזונים הללו צריך לנהל מתוך ידיעה כי לא יהיה ניתן לחשוף ולהשמיד את הכל. הכמויות וההיקפים גדולים מדי, ומרבית הכוחות הלוחמים של צה"ל עדיין נמצאים בצפון הרצועה, אף שהמאמץ המרכזי, גם בהקשרי החטופים והאפשרות להפעיל לחץ צבאי על חמאס, מסומנים כבר מזמן בדרום הרצועה. את דרך פעולת הכוחות בשטח במסגרת לחץ הזמנים של שעון חול שהולך ואוזל ועלול לגרום לעתים לטעויות – צריך לבודד ככל שניתן.
למען הסר ספק, בטח כאשר מדובר במדיניות הפעלת האש וחיל האוויר, בשלב הזה אין כל שינוי, והחלטות מתקבלות בהתאם לשיקולים מבצעיים בשטח, לעתים רבות על ידי המג"דים והמח"טים. באירוע בשג'עייה הצליח חמאס, לעומת מקרים רבים אחרים שבהם כשל, להוציא אל הפועל תוכנית סדורה של מארב שאותה מימש משלב ההיתקלות עם הכוח שנכנס לבית ועד לפגיעה בכוחות החילוץ, גם בירי מהבתים הסמוכים.
ברוב המוחלט של המקרים, התוכניות של חמאס כשלו, והאירועים הסתיימו בניצחונות טקטיים של כוחות צה"ל. לצד תיאום הציפיות כי אירועים מהסוג הזה עלולים להתרחש גם בהמשך הלחימה, רצף התקריות בשבוע האחרון מחייב תחקיר מעמיק תוך כדי לחימה ברמות הטקטיות אבל גם בהסתכלות רחבה יותר ובקבלת החלטות בהקשרים רחבים, אופרטיביים ואסטרטגיים יותר.
לצד הטעויות שמתרחשות במלחמה, השבוע האחרון, שהתאפיין כאמור בלחימה קשה מטווחים קרובים מול מחבלים, המחיש שוב את גבורת הלוחמים בשטח ואת הנכונות להקריב חיים. סיפורי הגבורה בלתי נתפסים, והם המשך ישיר לסיפורי הגבורה של 7 באוקטובר. מפקדים בכירים שנופלים בקרב בראש כוחות החילוץ, ודור צעיר ואמיץ של בחורים בני 20, שבטעות יוחסו להם יכולות וחוסן נפשי להתמודד עם אויב רק במסכי המחשב.
לצד הדור הצעיר והקצונה הבכירה, המלחמה הזו היא גם סיפור אנשי המילואים שבעבר דובר לגביהם שניתן להכין את חטיבות המילואים בהתאם לכשירות נדרשת, במדרג דיפרנציאלי דמיוני, שבהתאם לו גם נקבעו רמות הציוד ואמצעי הלחימה. גם הקונספציה הזו נשברה במלחמה הזו לחלוטין, ויחידות המילואים לוקחות חלק מרכזי מאוד בלחימה, שגם גובה מהן מחיר כבד בנפילת לוחמים בקרב.
תוכניות העתיד להמשך הלחימה בעזה בעצימות אחרת, יחייבו את צה"ל להכין את המערך ולצייד אותו לצורך סגירת פערים מהירה בין החטיבות הסדירות לרוב חטיבות המילואים.
תכלית פעולה
גם לנוכח הפעולה הצבאית העוצמתית שמצליח צה"ל להביא לידי ביטוי בדרך להשגת המטרות – פירוק היכולת הצבאית של חמאס והשבת החטופים הם עדיין מטרות רחוקות מאוד. לפיכך תקריות קשות עוד צפויות להתרחש גם באזורים שנמצאים תחת שליטה מבצעית של צה"ל בצפון הרצועה ובעיר עזה בפרט, שם מעמיק צה"ל את פעילותו בכל הקשור לפגיעה במנהרות התת־קרקעיות.
נראה כי בכל שבוע הולכת ונחשפת תמונה יותר ממדהימה על מבנה העיר התחתית של עזה, ומדובר בהרבה יותר ממחילות מבוטנות שנועדו לאפשר יכולת תנועה מתחת לאדמה. מדובר בין היתר באולמות וחללים גדולים שנועדו לשהייה ולניהול לחימה, ובאתרים שנועדו לאחסון וייצור אמל"ח. הממצאים הללו הם שהובילו פעמיים לפחות להארכת משך הפעילות בצפון הרצועה, ללא קשר לעובדה שצריך לסיים בג'באליה ושג'עייה.
העמקת הפגיעה בתשתיות הצבאיות של שתי האחרונות חשובה במיוחד בשל קרבתן לגבול והשפעתן על יישובי צפון העוטף. לא במקרה לגדודי חמאס במוקדים הללו היה תפקיד מאוד משמעותי במתקפת הטרור של 7 באוקטובר.
העובדה שהמרחב האזרחי, הכפרי והעירוני, הסמוך לגדר בג'באליה ושג'עייה, שימש את תכלית הפעולה הצבאית של חמאס, נותנת לישראל את כל הלגיטימציה ואפילו החובה להרחיק את האיומים מגדר היישובים, גם כאשר הריסת התשתיות הצבאיות משמעותה בפועל הריסת השכונות הסמוכות לגדר, שמהן יצאו המתקפות של ־7 באוקטובר.
באזורים אחרים לאורך הרצועה, גם בשיחות מול האמריקאים, מדברים במערכת המדינית והביטחונית אצלנו על פרימטר ביטחוני של לכל הפחות ק"מ. סוגיית הריסת המבנים הכלואים בשטח הזה עשויה לעורר מחלוקת עם גורמים בינלאומיים, בהם גם ארה"ב, שלא רוצה לראות באזור זה כסוג של רצועת ביטחון קבועה של ישראל או שטח המוגדר כאזור חיץ שנוגס אחוז משמעותי משטחי הרצועה.
עם זאת, בכל הנוגע לשכונות הטרור הסמוכות לגבול, הפעולה בשטח כנגד תשתיות הטרור תקבע את המציאות בשטח, כך שלכל הפחות איומי שג'עייה כסמל יתרחקו משדותיו ומטעיו של קיבוץ נחל עוז.
מוקשים תוצרת ישראל
הרכבת האווירית של בכירי הממשל האמריקאי שצפויה לפקוד אותנו בשבוע הקרוב חשובה מאוד ולא רק בהקשרי הדרום. באופן לא מפתיע, דווקא בקרב הצמרת הביטחונית שלנו – מהצבא ועד לשר הביטחון יואב גלנט – הפערים בתפיסות צרים בהרבה מהפערים שנראה כי ראש הממשלה בנימין נתניהו מבקש לשווק החוצה, במה שנראה יותר כמו שיקול פוליטי פנימי מול בוחריו, מאשר דרך פעולה רצויה ומושכלת של ראש ממשלה שאמור להבין היטב כי במלחמה הרב־זירתית הזו ישראל היא שצריכה להתאים את עצמה לארה"ב, ולא להפך.
הניסיון של ראש הממשלה להוביל קו נוקשה מול הממשל האמריקאי עלול לפגוע באינטרסים הישראליים בניהול המלחמה ולא לשרת אותם. נכון לעכשיו, כפי שהיה גם לפני המלחמה, מערכת היחסים ההדוקה בין מערכות הביטחון המקבילות בישראל וארה"ב היא שמאפשרת לעקוף מכשולים כאשר אלה נוצרים בשטח. בכל מקרה, את המוקשים לא אמור ראש הממשלה להיות זה שמניח – ובוודאי שלא מתוך אינטרסים פוליטיים צרים.
נכון לעכשיו התנהלות הממשל האמריקאי, התמיכה בנו במישור הבינלאומי ובהיקפי ציוד ותחמושת חסרי תקדים, היא בעלת חשיבות מכרעת ליכולת של ישראל לנהל מלחמה של חודשיים וחצי בעזה עם למעלה מ־20 אלף הרוגים בצד השני, שמתוכם לפי הערכה אצלנו נהרגו כ־7,000 מחבלים והשאר אזרחים, לרבות עוצמת תקיפות מהאוויר ששינו כבר עכשיו את הרצועה מיסודה.
משבר ביחסים עם האמריקאים הוא הדבר האחרון שלו נזקקת ישראל עכשיו, ולהתנהלות ולאמירות של ראש הממשלה, שלא הותירו גם את האמריקאים אדישים, מתנגד הרוב המוחלט של השרים בקבינט המצומצם. כמו האמריקאים, גם בצבא ובמשרד הביטחון סבורים כי יש חשיבות כבר עכשיו למחשבה על היום שאחרי. זה לא אומר שמסכימים על הכל, אבל כן מחפשים פתרונות. שר הביטחון גלנט אומר באותם דיונים כי האינטרס הראשון של ישראל הוא להשיג ביטחון ולמנוע טרור מהרצועה, ואת זה משיגים בפעילות צבאית שעוד תימשך זמן רב, וגם האמריקאים מבינים זאת.
במערכת הביטחון מדברים על פירוז עתידי מנשק ומניעת התעצמות מחודשת של ארגוני הטרור ושמירה על חופש פעולה לביצוע מבצעים כאשר עולה הצורך. אבל לצד המאמצים הללו, יש הבנה לכך שצריך לבנות את האלטרנטיבה לשלטון חמאס ברצועה, כזו שלכל הפחות יכולה לנהל את צורכי האוכלוסייה שם, שהמלחמה רק הגדילה. במערכת הביטחון היו רוצים להוביל את המאמץ הזה מול המצרים, אבל מבינים כי יידרשו גם פעולות שונות מול שרידי הפקידות שאינה משויכת לחמאס וישראל עבדה איתה בעבר.
במערכת הביטחון רואים חשיבות בביקור של האמריקאים גם בניסיון להגיע להסדרה מסוימת בגבול הצפוני. אם זו תיכשל, הדרך להסלמה נוספת עשויה להיות קצרה במיוחד. בין אפשרות של פעולת מלחמה מול חיזבאללה לאפשרות שמאמץ אמריקאי יוביל להרחקתו מהגבול תוך ניסיון להסדיר נושאים נוספים, רואים בצמרת הישראלית כרגע את האפשרות השנייה כפתרון המועדף.
בינתיים, לפחות כל עוד חיזבאללה ממשיך בשלו, בישראל מגבירים את עוצמת התקיפות, בעיקר בבחירת היעדים והמשמעות הצבאית שלהם, וזאת על מנת לנצל את ההזדמנות ולפגוע ביכולות של כוחות רדואן באזור. לתושבי הצפון (בצדק) זה לא מספיק, הואיל והאפשרות שחיזבאללה יישארו על הגדר גם לאחר המלחמה היא אופציה שאינה סבירה לאחר 7 באוקטובר.
המעבר ללחימה פחות עצימה לאחר סיום הפעולה בח'אן יונס ויעדים נוספים בדרום הרצועה, יהווה ככל הנראה גם צומת דרכים מול חיזבאללה. אם בשלב זה חיזבאללה לא ייסוג לאחור דרך הסכם והאש תימשך, הסיכוי למלחמה בזירה הצפונית יעלה באופן משמעותי, אף שישראל אינה רוצה בה.
במערכת הביטחון לא רואים בשלב הזה הסכם או מתווה נוסף לשחרור חטופים וסבורים גם כעת כי רק לחץ צבאי עשוי לקדם את הסוגיה הזו. המרחק בין ישראל לחמאס, על פי מה שמעריכים אצלנו, הוא עצום, כאשר חמאס מעלה דרישות דמיוניות בתחומים שאינם קשורים כלל לסוגיות האסירים הפלסטינים.
בתמונת המצב הזו, העמדה המובילה במערכת הביטחון היא כי לישראל יש כרגע קלף אחד להפעיל, וזה הלחץ הצבאי, אך גם בתחום הזה הימים האחרונים אינם מעידים על התקדמות. לפיכך בתקופה הקרובה המאמץ הצבאי צפוי להתרחב בדרום הרצועה, שם נמצאים בכירי חמאס ומרבית החטופים.