בכל מלחמה שאיננה בליץ מתוכנן לפרטיו והיא נגררת מיום ליום ומהיתקלות להיתקלות, יש פוטנציאל למצב שבו מכת דם מיותרת, בצד שלנו או בצד השני, בולמת את דהרת הדם והכוחות. ב־2006, בלבנון השנייה, הפציץ חיל האוויר בלבנון כיתה על תלמידיה, מסוק יסעור התרסק, תוכנית צה"ל וראש הממשלה אהוד אולמרט להגיע לליטני באיגוף של שתי אוגדות התרסקה במארב קטלני של קורנטים בסלוקי, וכמובן לחץ אמריקאי - וכל אלה הסיגו את כוחותינו לאחור.
כאשר ערוצי תקשורת פלסטינים מהדהדים סיסמאות של מטה החטופים – סימן שאנחנו בבעיה | קלמן ליבסקינד
לא רק סינוואר: חבל שלא הקשבנו למוח של חמאס | ג'קי חוגי
נדמה שרצף מקרי הביש הטרגיים בשבוע האחרון הוא טריגר לחיתוך מצב מחודש, או בסינית - תתחילו להתארגן על עצמכם (צבא וממשלה) לפני שהתגובה בשטח ובציבור תצא מכלל שליטה. שלא לדבר על הלבה הרותחת שהולכת וגולשת מהר הגעש של משפחות החטופים.
מעשית, לא ניתן כיום לעשות פוס - ולא משחקים. המכניזם להיערכות חדשה שונה בשטח הוא בהמתנה לתוצאות ה"מגעים" עם חמאס וללחץ האמריקאי. אלא אם כן יש לצה"ל מודיעין אמיתי על מצבו של חמאס ויש לו יכולת להשיג את מטרות המלחמה בזמן סביר, שאיננו עולה על שבועיים־שלושה. אם אין מידע והערכת יכולת, מדובר בהימור פראי על חשבון החטופים והחיילים.
בינתיים האמריקאים נוחתים כאן בלהקות. הם משחקים קבוצתית יחד עם טים בני גנץ, גדי איזנקוט והרצי הלוי, נגד טים בנימין נתניהו, אריה דרעי, איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ'. הם לא מאמינים לנתניהו האיש ולא ליכולתו לבצע מה שהוא אומר או מתחייב (הישראלים יודעים זאת על בשרם), והם חייבים לחסום אותו במגרש שלו.
משלחת ההצלה האמריקאית נחתה כאן כדי להציל אותנו מידי עצמנו, ורק למען הסדר הטוב אנחנו לא אמורים להאמין לשום סיפורי ידידות אמיצה בין ישראל לארה"ב. הקואליציה של נתניהו היא קוץ ארסי בישבן הממשל האמריקאי. עד עכשיו ניסו לשלוף אותו בפינצטה. נדמה לי שמכאן ואילך, אם נתניהו לא יפסיק את מופע הקריצות התזזיתי שלו, יפעיל ביידן סכין קצבים ("מעדיף ממשלה אחרת").
הנשיא האמריקאי מאוים כיום במפלה באוקראינה ובפגיעה בנדבך האסטרטגי האירופי ובחוסר תוחלת ללא הכרעה (עדיין) במזה"ת. הדרך בשני המקרים עוברת במגעים ובשיחות על פשרה עם כל הצדדים, כולל הקונגרס בוושינגטון שמונע אספקת אמל"ח גם לוולודימיר זלנסקי וגם לצה"ל.
כשפוטין פלש לאוקראינה לפני קרוב לשנתיים, הוא ואנשיו טענו (וממשיכים לטעון) כי המטרות של רוסיה הן "דה־נאציפיקציה, דה־מיליטריזציה וניטרליות אוקראינית". שזו בדיוק, אבל בדיוק, דרישת ידידו הטוב נתניהו: "חיסול הישות החמאסית הנאצית, חיסול התשתיות הארגוניות והצבאיות שלה ופירוז הרצועה".
בינתיים יורים. אף אחד מבין האמריקאים והישראלים המעורבים בשיחות לא יודעים שום דבר ארור וברור על מצב חמאס מבחינת תשתיות לחימה, כוח אדם וכוונות ההנהגה. כולנו רוצים להאמין שיש אי־שם את ידיעת הזהב שתסגור את הסיפור, אבל אם לנתח את ההתנהלות בשטח, בניכוי הודעות דו"צ, כולם מגששים באפלה מאיימת וסומכים על הרב"ט האסטרטגי שיעשה עבורם את העבודה.
במקביל, אפרופו המעורבות האמריקאית, אין מודיעין אמיתי על מצב מועצת גדולי התורה של ש"ס והחרדים. לך דע עד כמה הם מוכנים ללכת ראש בקיר, להקריב את עצמם ואת צאן מרעיתם כדי לנצח – את מי, מה ואיך בדיוק?
קיבעון מחשבתי
מה שאנחנו יודעים הוא שהלחימה נמשכת במלוא עוזה, וכל תחזית שאומדת את זמני הלחימה מבוססת על היכולת של צה"ל ועל שיקול דעתו של קבינט המלחמה, בניהול הרצי הלוי, גנץ ואיזנקוט. על פי הסקרים האחרונים, נראה שהציבור סבור כי שיקול דעתו של נתניהו נתון בספק חמור, כולל שיקול דעתה של הקואליציה, שם עוסקים בפוליטיקת בחירות כשסביבנו נופלים חיילים.
אומנם חוד החנית בשטח נלחם כאילו העולם סביב לא קיים, אבל זהו צבא העם, ואין דרך לחסום את חלחול חוסר האמון בהנהגה הפוליטית, ולא תאמינו מדוע: ההנהגה עצמה - ונתניהו ושות' בראשה - עושה הכל כדי שהקרעים הפנימיים יצופו בעוצמה שתחלחל לגייסות. החל משוחד קואליציוני לטובת סחטני האקדח הפוליטי שמכוונים מבחוץ בן גביר וסמוטריץ' לרקה של נתניהו, עבור לאקדח המכוון לרקתו של נתניהו מביתו, וכלה בתעשיית הרעל שמנהלת כיום התחשבנות אנציקלופדית (ברמת זיופי ויקיפדיה) נגד גנץ ושות'. המנטרה היא ש"הם" יקימו חמאסטאן מרמאללה עד עזה, ולא שהנציגות השפויה בקבינט המלחמה הציגה רעיון ו/או תוכנית משנת משחק.
מי שאשם כמובן זו התקשורת, לא הביביסטית. אחת הסיבות לכך שאנחנו תקועים ומקובעים במלחמה ללא אופק, נובעת מקיבעון מחשבתי, מקצועי ומנטלי. יש כאן אינסוף פאנלים שפועלים בצורה סופר־מסודרת ומאוד מטומטמת. תחילה דנים במצב בעזה, אחרי כך בצפון ואז בגדה, ואחר כך מה עם החות'ים. ואם כבר מתכללים את הדיון, מגנים את איראן. אייטם נוסף על מה שאומר ביידן (מדיניות חוץ) או דרעי (פוליטיקת פנים), ויאללה מזג האוויר וסיפורי גבורה ודמעות שמטביעות הכל. ובצדק.
כל מהלכי ההפרדה האלו (ליין־אפ קשיח) באים במקום לראות התמונה הגדולה באורח הוליסטי ולהתחיל ולסיים כל דיון בנתוני הבסיס. כן, לחזור פעם אחר פעם על הסיבה שמניעה ומפעילה את כל השחקנים האחרים ואת כל ההתייחסויות הנפרדות, כשמדובר בעצם במקשה אחת. לחזור ולהבהיר שהמלחמה נגד הפלסטינים על השליטה בגדה המערבית היא זו שמביאה לזירה את חיזבאללה ואת איראן.
סיפרו לנו שהעולם הערבי שכח את הפלסטינים, ואז מסתבר שבכל פעם שאנחנו עושים לכאורה צעד קדימה ביחסים, כמו בהסכמי אברהם או במו"מ עם סעודיה, מתברר שקיבלנו סוכרייה כדי לעודד אותנו ובעצם לכבול אותנו ללכת להסדר עם הפלסטינים. וטוב שכך. אלא שאז מסתבר שפעם אחרי פעם, אקדח לרקה אחרי אקדח לרקה – נתניהו נבלם ובולם.
אפילו שיחות עם הפלסטינים על הסדר כלשהו לא ניתן לבצע בהתחשב במצב הטירוף המשיחי ומלכודת הקואליציה, כאשר המלחמה בעזה היא תוצאה ישירה מהמצב הזה. רק התחלת דיונים (אמיתיים, לא סרק וקריצות בסגנון ביבי) על היום שאחרי, אמורה להוציא את הנפץ מאיום חיזבאללה ותאפשר בהמשך מו"מ להפסקת אש פורמלית מול לבנון וסוריה.
זו הסיבה שנתניהו לא רוצה לעסוק ביום שאחרי. ברגע ש"ינחה" גוף מעשי, כמו המל"ל, צה"ל, השב"כ או המוסד, לדון במתווה האמריקאי (שכולל שתי מדינות), הוא לא יוכל פומבית לדחות את ההמלצות, משום שקבלתן מובילה אותו היישר למעשיהו.
לנתניהו עצמו אין אף פעם תוכנית לכלום, חוץ מריצוי מפלגות הקואליציה והמשפחה. נתיב היציאה מהאסון הנוכחי מצוי, בין השאר, בהבנה ברורה יותר באשר למחוללי האירוע.