אחת התקוות המפעמות בלב ישראלים רבים היא לחיות חיים נורמליים. לחיות בשלום, להתפרנס, להקים משפחה, לקנות בית, להיות בריאים, ושיהיה להם עניין בחיים. יש המוסיפים גם הישגים אישיים, קידום בעבודה, יצירה. אך כיוון שסוף כל האדם למות, אנחנו גם מקווים למות כדרך הטבע - בשיבה טובה בקרב אוהבינו ואהובינו. רוב בני האדם רוצים את כל אלו. זה כלל־אנושי. זה נורמלי.
יתקוממו נגד חמאס? העזתים זועמים: "מתים אנשים כל דקה"
אנחנו יהודים, זה מה שהציל אותנו בעבר וזה מה שיחלץ אותנו גם בעתיד | שלמה שמיר
כך בממד האישי, וכך גם בממד הלאומי. הציונות, תנועת השחרור הלאומי שלנו, חתרה לנורמליזציה של היהודים המפוזרים בגלויות, להיות עם שווה זכויות בין עמי העולם, עצמאי במולדתו. וגם לתיקון זכויות כל יהודי ויהודי, אלו שהופלו לרעה ונרדפו בכל העולם. במדינות רבות נמנע מיהודים לעסוק במקצועות מסוימים, ללמוד כרצונם ולא על פי מכסות "נומרוס קלאוזוס", להתגורר בכל מקום ולא להידחס אל גטאות ו"תחומי מושב". ולכן – יהודים כמעט לא עסקו בחקלאות או בתעשייה, ונדחקו להיות רוכלים, סוחרים, מתווכים. הבודדים שהצליחו וזכו להיות בנקאים עשירים - רק החריפו והחמירו את האנטישמיות. הציונות האמינה כי כשנשוב למולדתנו נעבור תהליך של "פרודוקטיביזציה" - נחזור לעבודת האדמה, לתעשייה ולעבודת כפיים. נחזור לדבר בלשוננו ולא בשפות ששאלנו מהעמים שבתוכם חיינו.
המהפכה הציונית זכתה להצלחה מופלאה. שבנו לארצנו והקמנו מדינה עצמאית. יש לנו חקלאות משגשגת, תעשייה מתקדמת ומפוארת, צבא אדיר, העברית העתיקה קמה לתחייה כשפת הדיבור והיצירה, ועל אף כל אלו – לנורמליזציה לא זכינו.
# # #
לאחרונה מרבים לעסוק ב"קונספציה" הממאירה שהביאה אותנו אל טבח שמחת תורה: החמאס מורתע, מעדיף הסדרה על עימות, ולכן ניתן ורצוי לשחד אותם במזומנים ובהטבות כלכליות ורישיונות עבודה. "להכיל" ירי של כמה רקטות מעת לעת. לספר לעצמנו סיפורים על "קצר חשמלי" או "ארגונים סוררים" – ולהאמין לשטויות שהמצאנו. נראה כי גם הקונספציה הזאת נולדה על ברכי השאיפה לנורמליות, וגרמה לנו לאנוס את המציאות כדי להאמין שהאויב שלנו "רציונלי", שהוא רוצה "חיים נורמליים" ממש כמונו.
מותר לקוות לנורמליות, אבל אסור לנו להפוך את התקווה לציפייה. תקווה היא יסוד אופטימי חיובי בנפש האנושית. כל תקווה מכילה בתוכה גם את ההכרה כי אפשר שלא תתגשם. אבל אם הופכים את התקווה לציפייה, בטוחים כי אם רק נעשה כך או כך, אם ניתן לאויב נתחים ממולדתנו - ודאי ירצה לחיות איתנו בשלום ולהניח לנו לחיות חיים נורמליים. ואז, כשהמציאות מתרסקת לנו בפנים והאויב מסרב לנהוג על פי "התסריט הנורמלי" שכתבנו לו – המשבר נורא, כי את התקווה הטבעית המרנו בציפייה לא ריאלית.
לעם היהודי בארץ ישראל – כמו ליהודים בכל העולם – אין שום סיבה לצפות לנורמליות. ואם העם אינו "נורמלי" וההיסטוריה שלו אינה "נורמלית" ותנועת השחרור הלאומי שלנו שונה מכל תנועת שחרור לאומי אחרת – אין כל בסיס לציפייה לנורמליות. כי שלושת מרכיבי הזהות שלנו - היהדות, הציונות והישראליות - אינם "נורמליים" כאשר משווים אותם לדתות אחרות ולתנועות שחרור ומדינות אחרות.
ההיסטוריה של העם היהודי שונה מתולדות כל העמים האחרים. אבא שלי ע"ה הביא לעניין זה שני "עדים מומחים", משונאי ישראל דווקא - את בלעם המכונה "הרשע", שאמר "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", ואת גאון הספרות הרוסית פיודור דוסטויבסקי, שראה את קיום העם היהודי (שהוא תיעב) כפלא של קיום היסטורי בן 4,000 שנים, שאין לו הסבר ואין דרך להכחידו.
יש כמובן עמים עתיקים בעולם, אך אין שום קשר אתני, דתי, לשוני או תרבותי בין ממלכת הפרעונים למצרים של ימינו. והסינים - עם עתיק הנושא מורשת תרבותית מפוארת - מעולם לא הוגלו מארצם ושבו אליה, וגם אין "אנטי־סיניות" גזענית חובקת עולם. אין שום עם בעולם שתרומתו לתרבות הכלל־עולמית דומה למה שנתנו היהודים לעולם בתנ"ך, במדע, בפילוסופיה בספרות ובשירה ובמהפכנות חברתית ופוליטית. העם היהודי הוא ישות לא נורמלית, שלא צייתה לחוקים ההיסטוריים שפעלו על כל שאר העמים.
# # #
גם הציונות, תנועת השחרור הלאומית שלנו, היא תנועה לא נורמלית. אחרי המהפכה הצרפתית תלו יהודי אירופה תקוות רבות באמנציפציה, בשוויון הזכויות. התקוות הללו התרסקו. האנטישמיות גאתה דווקא במערב אירופה - מצרפת של משפט דרייפוס ומגרמניה, ועד לריקבון העמוק במיטב האוניברסיטאות האמריקאיות בימינו - שהפרוגרס הליברלי הטריף עליהן את דעתן, אך לא עד כדי שכחת האנטישמיות הישנה והטובה. 51% מהצעירים האמריקאים תומכים במחיקתה של מדינת ישראל. האמנציפציה, במקומות שהיא קיימת בכלל, מוליכה בהכרח לשמד או להשמדה. ולכן הייתה הציונות לתנועה של אוטו־אמנציפציה. תנועת שחרור האדם היהודי והעם היהודי.
אבל כבר כאן התגלתה האנומליה. אם האיטלקי שישב במולדתו היה צריך רק להילחם, לגרש את הצרפתים והאוסטרים ששלטו בארצו ולהקים ממלכה עצמאית – לציונות הייתה משימה כפולה: קיבוץ היהודים מכל הגלויות והבאתם למולדת, ומלחמת שחרור המולדת מהכובשים הזרים. אין מקבילה לתנועת שחרור לאומי מהפכנית כזאת - כנגד כל הסיכויים, כנגד התנגדות נוצרית ומוסלמית וקומוניסטית, כנגד הטבע המדברי ובצל ההשמדה, כשגם רוב העם מתנגד (מחכים למשיח שיביא גאולה משמיים, או למשיח הקומוניסטי שיגאל את כל בני האדם, או למשיח הליברליות המערבית שתדאג לכל "המוחלשים" (ושבעיניה אנו "קולוניאליסטים" במולדתנו), או למשיח העכשוויזם: "שלום עכשיו!", "כסף עכשיו!", "עכשיו! עכשיו! עכשיו!". ומול כל אלו - לא ממש מה שניתן לצפות מתנועת שחרור לאומית הנוהגת על פי חוקי ההיסטוריה - הציונות מנצחת. מנצחת כי היא לא נורמלית.
# # #
גם המדינה שהקמנו היא מדינה לא נורמלית. כי הרי כל מדינה היא המערכת המקשרת בין שטח ואזרחים, ואילו מדינת ישראל מעצם הקמתה לא נועדה רק לתושביה. שהרי אנו שבים ואומרים "מדינת ישראל היא מדינתו של כל העם היהודי", בין אם הוא כבר יושב כאן, ובין אם הוא עדיין בטוח כי גם הגל האנטישמי הנוכחי במערב יעבור, ושבישראל מסוכן.
אולי מתוך אותה חתירה לנורמליות חטאה הציונות והבטיחה "מקלט בטוח" לעם היהודי בארץ ישראל. היחס הזה למולדת הוא בעוכרינו. כי אם המולדת היא "מקלט בטוח", היא בעצם מכשיר. מין ממ"ד ענקי מול הסכנות החיצוניות. כשמתייחסים למולדת כאל מכשיר ולא כאל ערך, עלולים לאבד את האמונה בצדקת הדרך, שהיא שחרור כל המולדת למען כל העם ברוח ישראל. מוכנים – למען הנורמליות – לוותר קצת פה ושם, על לב הארץ ביהודה ובשומרון, על חצי ירושלים.
"למה לי הוותיקן הזה?", תהה משה דיין ערב שחרור ירושלים, כי הוא רצה להיות נורמלי. לא יהודי הנטוע עמוק במולדת כערך, אלא כישראלי שרק חי כאן, הודות לזכויות היסטוריות מסוימות, ונלחם כי הערבים רוצים להרוג אותנו.
באו"ם חברות 193 מדינות. יש בהן כאלו שיש להן סכסוכי גבול עם שכנותיהן, לעתים פורצות מלחמות ממש. אבל ישראל היא המדינה היחידה בעולם הנתונה לאיומי השמדה בידי מדינות החברות באו"ם. לא סכסוך טריטוריאלי, אלא איום גלוי במלחמה טוטאלית להשמדת מדינת ישראל. והליברלים האנטישמים במערב שרים איתן היום "מהנהר לים - פלסטין חופשית", וגם הם מתירים את דמנו, קוראים להשמדתנו.
ואתם עדיין מצפים להיות נורמלים?